'אמילי בפריז', הקומדיה החדשה והמדוברת מבית נטפליקס מספרת על אמילי, החביבה אך האמריקנית להחריד, המנסה להתרגל לתרבות הצרפתית. בעין חדה היא בוחנת את המסעדות, הנופים, בתי הקפה ובמיוחד את הגברים הצרפתים; ואת כל זה היא מספיקה לעשות בזמן הפסקות הצהרים שלה מהעבודה במשרד הפרסום.
חוץ מפערי השפה והיחס השונה לאהבה, הסדרה מציגה גם את הפערים בין תרבות העבודה האירופית-צרפתית לקרייריזם האמריקאי. להגיע לעבודה רק ב-10:30? להספיק לנהל רומן בהפסקת הצהרים ולא רק לאכול בבהילות על המקלדת במשרד? איפה השעות הנוספות? היכן האימיילים מהבוס לפני השינה?
הסדרה מבקשת להגחיך מעט את תרבות העבודה הצרפתית, המקדשת את שמירת האיזון בין פנאי לעבודה. אמילי לא מבינה מדוע חבריה אוסרים עליה להקדים לעבודה, או לדבר על עבודה במפגשים חברתיים על כוס יין בשעות הערב.
הצופה הישראלי, ששבוע העבודה בן 42 השעות שלו הוא מהארוכים בעולם, יתקשה ככל הנראה להבין איך אפשר לבסס משק על שבוע עבודה צרפתי של 35 שעות בלבד. איך אפשר לבנות ככה קריירה? אלא שמבחן המציאות מעיד שכנראה דווקא הצרפתים עושים משהו נכון. התוצר לשעת עבודה בצרפת הוא כמעט כפול מזה שבישראל.
הצרפתים, עם שבוע העבודה המקוצר שלהם ועם והפסקות הצהרים הארוכות, מממשים רעיון ציוני מאוד. "הזמן הקצוב לעבודה הוא שבע שעות!" כתב חוזה המדינה בנימין זאב הרצל בספרו 'מדינת היהודים', כבר בשנת 1896. הרעיון היה כל כך יסודי בחזונו של הרצל, שהוא אף הציע שיהפוך להיות לדגל התנועה הציונית: דגל שבעת הכוכבים כנגד שבע שעות עבודה.
הרצל הציע לפצל את יום העבודה לשתי משמרות בנות שלוש וחצי שעות, וביניהן מנוחה. הוא כתב: "בשלש שעות וחצי יוכל אדם בריא לעבוד עבודה רבה וכבדה, ואחרי שינוח שלש שעות ומחצה ––ישוב לעבודתו. עובדים כאלה יוכלו לפעול גדולות ונצורות". את זמן המנוחה, לפי הרצל, יקדיש העובד למנוחת הגוף ולריענון, למשפחתו, ואף להשתלמות מקצועית ולפיתוח תחביבים וחיי הקהילה.
עם הקמת המדינה לא רק הדגל שהציע הרצל נזנח. במרוצות השנים הפכה ישראל לאחת המדינות עם שבוע העבודה הארוך ביותר בעולם המערבי. באופן לא מפתיע היא גם מפגרת מאחור בתחום הפיריון לשעת עבודה. העובד הישראלי הממוצע עובד קרוב ל-1,900 שעות בשנה, לעומת כ-1,500 השעות של עובד בצרפת. הפריון של הישראלי לשעת עבודה (PPP) עומד על 36.6 דולרים בעוד שהפריון של עובד צרפתי עומד על קצת יותר מ-60 דולרים לשעה.
לאחרונה מקדם יו"ר ההסתדרות, ארנון בר-דוד, קיצור של שבוע העבודה הישראלי כמנוף שיסיע בהוצאת המשק הישראלי מהמשבר. על פי הרעיון שמקדם בר-דוד מול משרד האוצר, יונהגו בישראל מספר סופי שבוע ארוכים בכל שנה. סופי השבוע שיתחילו בחמישי ויסתיימו בראשון יאפשרו לישראלים להקדיש יותר זמן למשפחה, לתרבות ולנופש. זמן פנוי שיתורגם גם להגדלת הצריכה בענפים שנפגעו הכי הרבה מהמשבר.
במדינות מערביות נוספות עובדים עכשיו על קיצור שבוע העבודה, בין היתר כמענה לצמצום בעיית האבטלה שנגרמה כתוצאה ממשבר הקורונה. בפינלנד לדוגמה, הציעה ראש הממשלה את קיצור שבוע העבודה מ-36 ל-30 שעות בלבד, תוך סבסוד שכרם של העובדים לתקופה של כמה שנים על ידי הממשלה. בניו-זילנד, מקדמת ראש הממשלה מעבר לשבוע עבודה בן ארבעה ימים בלבד.
ייתכן ודווקא אתגרי השעה, עשויים להוות הזדמנות לשוב ולהתחבר למצע התנועה הציונית בראשיתה, שנכתב לפני יותר מ-120 שנה ומייצג למרבה ההפתעה דווקא את מגמות הקדמה המובילות ביותר בעולם המערבי היום.
