"קראתי להסתדרות המדינה שלפני המדינה", אומרת הדסה דיין שחגגה בשבוע שעבר את יום הולדתה ה-98, יחד עם ההסתדרות שחגגה 100. "היא היתה הכל", אומרת דיין ומפזמת שיר מימיה כחניכה בכפר הנוער "מאיר שפיה":

"אנו מוסדות ההסתדרות – דבר, תנובה
עומר, קופת חולים, יכין, משביר ובנק הפועלים.
למטרה אחת כולנו מאוחדים,
לטובת הפועלים".

היא מזמזמת וצוחקת, מחליפה מדי פעם מילה במילה – 'ניר' מחליף את 'עומר', 'העובדים' את 'הפועלים', אבל עשרות שנים חלפו והניגון נשאר אותו ניגון.

הפנקס האדום שלה ומסמכים חשובים נוספים שלה ושל בעלה, פנחס דיין ז"ל, שמור בתיק, בחדרה בדיור המוגן בראשון לציון, שם היא חיה בעשר השנים האחרונות. עלעול בפנקס מגלה שבאוגוסט 1962 היא לא שילמה את דמי החבר.

הפנקס האדום של דיין. "שילמנו את כל החובות" (צילום: יונתן בלום)

"הפנקס האדום היה מקור לגאווה", אומרת דיין בגו זקוף בכיסא הגלגלים, ומרגיעה: "שילמנו את כל החובות".

פנחס דיין ז"ל (צילום: אלבום פרטי)

בעלה, פנחס, עבד כקצין בלשכה 06 שהכינה את החומרים למשפט אייכמן ושימש כמתורגמן ראשי במשפט ובערעור.

"כשחוגגים את ההסתדרות", היא אומרת, "צריכים להודות על כך שהיא עדיין קיימת. אמנם לא בממדים שהייתי רוצה. ההסתדרות היא אב של הכל, הכל. יש דברים נפלאים שהקידמה מעשירה אותנו בהם, ובעתיד אני מקווה שנשתפר הלאה בכל המובנים, אבל אני כן מקווה שנחזור לערכים האלה".

"איתנו ההורים שוחחו רק בעברית"

קורות משפחתה של דיין מספרות סיפור לאומי ולא רק אישי. סבה, שעבד כחבתן, בעל מקצוע שמכין מכלי עץ, עלה לאזור ראשון לציון, לאחר ששליח ציוני שיווק את פלשתינה כאזור בו מצויים כרמים בשפע. "לא היו פה מניעים ציוניים, אם להגיד את האמת", מודה דיין.

הוריה הכירו ונישאו בארגנטינה, לשם הוברח אביה מפחד השלטונות העות'מאנים. שבע שנים אחרי הבריחה, כשהבריטים כבר שלטו בפלשתינה, חזרו הוריה לנחלת יהודה, שם ב-4 בדצמבר 1922, שנתיים אחרי הקמת ההסתדרות, היא נולדה.

"היא לא ידעה עברית", מספרת דיין על אמה. "היה ניגוד רציני בין הדרישות של אבא לעברית, הוא היה בשוחרי השפה העברית של אליעזר בן יהודה, ובין היכולת שלה להשתלב. ביניהם שוחחו בספרדית אבל איתנו רק בעברית".

גורדון היה אומר

לאחר מות אמה ובשל מצב כלכלי לא פשוט ומעבר לנתניה, הגיעה דיין בכיתה ה' לכפר הילדים "מאיר שפיה", שם התעצבו חייה. "אחי הגדול אבישי כבר היה שם, וכולם אמרו 'זאת אחותו של אבישי', עם כל ההילה שלו".

היא מספרת כי לשפיה "היתה השפעה מאוד חשובה וחיובית על אורח החיים שלנו, עד סוף ימינו. תורתו של א.ד גורדון ריחפה תמיד מעל ראשינו. ספגנו הרבה מהרוח של תנועת העבודה וזה הנחה אותנו לכל החיים".

הדסה דיין והפנקס האדום. "בשבילי תמיד העבודה היתה שמחה וחדווה" (צילום: יונתן בלום)

בשפיה גם למדה לעבוד. "החיים היו חיי עבודה. חונכנו לזה. היה משק, ורפת ולול. היתה חווה חקלאית, ואני עבדתי בכל כלי העבודה, בהנאה".

את סוגיית ההנאה מהעבודה חשוב לה להדגיש: "גורדון היה אומר שצריך לעבוד כל עוד אתה נהנה והעבודה היא החיים שלך. לא באונס, לא לעבוד עבדות של עבדים. בשבילי תמיד העבודה היתה שמחה וחדווה".

"היתה לנו התחושה הזו, של המעשה"

משפיה עברה הדסה לבית הספר החקלאי מקווה ישראל, הצטרפה לנוער העובד והגיעה להכשרה בדגניה א'. בגיל 16 היתה חלק מהקבוצה שהקימה באישון לילה את קיבוץ מעין צבי: "מבצע עצום מאורגן באופן פנטסטי. לקחו את השכבה של הבוגרים ולכל אחד היה תפקיד משלו. תפקידי היה לעמוד על דרגש, ולהעביר מלט ליציקת החומה. הנסיעה לשם היתה בלילה, במשאיות שכיבו את הפנסים, ממש באפילה. היתה לנו התחושה הזו, של המעשה".

בדגניה נפרדה מהגרעין, הלכה ללמוד הוראה בסמינר למורות, והיתה מורה לכיתות הנמוכות במשך 50 שנה, בתחילה בחולון, שם נולדו ארבעת ילדיה ואחר כך באשקלון, שם לימדה בבית הספר על שם א.ד גורדון. "אני זוכרת כמה וכמה שביתות כמורה, לא הייתי ממש מעורה, אבל שמחתי שהסתדרות המורים דאגה לזכויותינו".

הדסה דיין. "יש לי סיפוק מכך שהצלחנו להעביר את הרוח לצאצאים שלי" (צילום: יונתן בלום)

לדיין תשעה נכדים ותשעה נינים והיא גאה בהם. "אף אחד מהם לא חושב לעזוב את הארץ", היא מספרת בגאווה. "אנחנו נולדנו במנדט הבריטי, אחרי שרה אהרונסון, אחרי המאבקים בין הטורקים והבריטים. אני לא מומחית גדולה בחוזה מדינת היהודים ד"ר הרצל, אבל מבחינה ציונית, החיים בשפייה העמידו אותי על הרגליים מבחינה אנושית וישראלית. יש לי סיפוק מכך שהצלחנו להעביר את הרוח לצאצאים שלי".