מחאת שלטי הרחוב בחיפה

הפגנת נוכחות (צילום: עומר מוזר)

זה קורה באישון לילה, יוצאים אנשים ממיטתם, עם שלטים, דבק וכוונה לשנות, להחליף את הקיים, להנכיח אג'נדות שלא קיימות במרחב הציבורי. התופעה של החלפת שלטי הרחוב התחילה עם מחאת בז"ן וממשיכה בימים אלה, עם שלטים בוהקים בצבע ורוד פוקסיה שעליהן רשומים שמות של נשים מעוררות השראה.

למה דווקא על שלטי רחוב? איזה כוח יש לזה? והאם זה באמת עוזר? "זה כוח אדיר, זה הבטחה לחיי נצח", אומר פרופסור מעוז עזריהו, גיאוגרף תרבותי וראש מרכז הרצל באוניברסיטת חיפה. "אתה מכניס את הזיכרון וההנצחה לשפת היום יום".

מחאת בז"ן (צילום: עומר מוזר)
מחאת בז"ן (צילום: עומר מוזר)

חוץ מתשומת לב, למה מחאה דווקא על שלטי רחוב?


"למה?" הוא שואל בשביל לענות. "כי יש פה שאלה מאד פשוטה – מי ראוי שיהיו לו מקום על השלט, את מי מנציחים. זה יכול להיות קבוצה של מודרים שחושבים שאוסף הגיבורים המונצחים הוא לא מייצג או לא ראוי, אז אלה פעולות המחאה שלהם שמתלבשים על נושאים אופנתיים של הזמן הנוכחי, במקרה הזה זה נשים, זה יכול להיות גם מזרחיים או ערבים".

שלט רחוב זה כל כך מובן מאליו, יום יומי. איזה כוח יש לו?

"זה כוח אדיר, זה הבטחה לחיי נצח".  הוא מסביר, "זה דבר מדהים בפשטותו – זה אמצעי נהדר שבו אתה מכניס את הזיכרון וההנצחה לשפת היום-יום, לשפת העיר". הוא מדגים באמצעות סיפור, "תחשוב איזה כוח יש באמירה שאני מספר שהנשיקה הראשונה שלי הייתה ברחוב הרצל, איך אני משלב את חוזה המדינה ואת הציונות בתוך הסיפור האישי הקטן שלי, זה חלק בלתי נפרד מהחוויה העירונית".

איך קובעים מי שווה הנצחה ומי לא?

"זו שאלה קשה, יש ועדות, כמו בכל דבר". הפוליטיקה נכנסת לתמונה. "המקום הראשון שבו קבעו שמות רחובות הוא אחוזת בית, הידועה בתור תל אביב, ב-1910 הם יושבים ודנים איזה שמות לתת לרחובות – זה כמובן הרצל, רוטשילד, לילינבלום". נשים קיבלו זכות הצבעה, רק עשר שנים לאחר מכן" עוד פרמטר, קוראים רחוב על שם של מישהו או מישהי בדרך כלל אחרי מותם".  כדאי להימנע מהפוליטיקה, מצאו פתרון אחר. "תמיד יש אבנים, צמחים, גאוגרפיה – זה תמיד הכי טוב, הדקל, תמר, הזית, אלה השמות הכי פופולריים בארץ".

מעזו עזריהו (צילום: אלבום אישי)

מאיפה הפער בין גברים ונשים נובע?

"זה מגיע מזה שכניסה של נשים למרחב הציבורי זה עניין חדש". הוא מסביר. "בשנות ה-30 כבר קראו בתל אביב לרחובות על שם דבורה הנביאה, רות ויעל אבל הן מעט, הנשים היו הנשים של, הן עבדו במטבח ובישלו או שהיו מורות." הוא מצביע על מגמה חדשה בזמן הזה, "היום יש מודעות אחרת וכולם מאד עסוקים להראות שהם בסדר ולכן באמת בנגלות הבאות יהיו נשים, שאולי בנסיבות אחרות לא היו מקבלות את זה".

הפעולות האלה עוזרות?

"זה יוצר לחץ על ועדות", בסוף, זה מתמטיקה פשוטה. "אם אתה גבר יהודי אשכנזי וברוב הועדות יושבים גברים אשכנזים אז אתה יודע שהסיכוי שלך עולה, ואם נעלה את מספר הנשים המוצנחות אז זה מגדיל את הסיכוי של כל אחת. זה פשוט שאלה של חלוקת משאבים, זה הכל".

אקטיביזם פמיניסטי

אצל מיצי (שם הבמה), אקטיביסטית פמיניסטית שהייתה בין תולות השלטים, זה לא רק עניין של חלוקת משאבים או מתמטיקה פשוטה, זה מאבק עקרוני. "יום האישה נועד בשביל לעצור רגע, ולהגיד תודה לכל הפועלות שלחמו למען זכויות של נשים ומיעוטים" עצירה פיזית, לא מטאפורית, כזאת שנותנת זמן להתבונן על שלטי הרחוב ולגלות שהוחלפו באחרים.

מי אלה הנשים שתלויות על השלטים שהחלפתם?

"יש ערביות ויהודיות, הוגות פמיניסטיות ופעילות, יש גם מורות". אלה שהזכיר הנ"ל פרופסור עזריהו. "כל אחת שעוררה השראה – אום כולת'ום, שרית חדד, זהבה בן ואליס גולדמן, מגוון רחב של נשים שהיה חשוב לנו להנציח". 60 נשים סך הכל על גבי 60 שלטי רחוב הפרוסים בצמתים מרכזיים בעיר.

חיי נצח (צילום: עומר מוזר)
חיי נצח (צילום: עומר מוזר)

מה השאיפה מאחורי הפעולה הזו?

"להביא לציבור את הידיעה שרק 3% מהרחובות בחיפה קרואים על שם נשים". היא מזכירה את שירה של עדי קיסר, יוצרת מזרחית, ממקימות 'ערס פואטיקה. "אני אישה מפוחדת, שהלכת בפחד בלילות, ברחובות חשוכים שנקראים, על שם גברים. זה בעיקר התעסקות בנושא הזה: אנחנו רוצות לתת רשת ביטחון וחלק מזה זה להגיד לנשים, 'הנה, את הולכת ברחוב של מישהי ששברה תקרות זכוכית', לא רק גנרלים ורמטכ"לים מסוגלים לזה".

את יכולה להבין אנשים שאומרים שזה ונדליזם?

"אנחנו מדברות על הנצחת נשים, תחושת ביטחון, אונס, רצח, מגדר וכל מה שמדברים איתנו זה 'הרסתם שלט', זה מכה בבטן". היא מוסיפה, "הנשים שסובלות, שנמצאות במעגל האלימות, שחוו אונס ולא קיבלו את הצדק המגיע להן, זה העיקר, לא חתיכת מתכת שנהרסה".

דיור מוגן – רחב
הפגנת נוכחות (צילום: עומר מוזר)
הפגנת נוכחות (צילום: עומר מוזר)

שלט רחוב זה חיי נצח, זה שילוב בשפה.
איך את רואה את זה?

"אני גרתי ברחוב טרומפלדור", רחוב שמוביל לבית ספר 'תל חי' ומתפצל לרחוב 'הגליל'. "זה יותר מזה, כל הפעלים זה בזכר – הגיבורים, המגינים, יד לבנים, החלוץ, השומר, הפועל, מוחקים אותנו מהמרחב שאנחנו רוצות להיות חלק ממנו". אי אפשר לשמוע את זה ולהתעלם ממירב מיכאלי המדברת בלשון זכר ונקבה. "היא מהחלוצות, היא הביאה את זה לתודעה הציבורית ועשתה שינוי מטורף".

פעולות כאלה באמת יכולות לעזור?

"זה תהליכים ארוכים שלוקחים זמן", היא חותמת. "לא אנחנו נקצור את הפירות, אלא הבאות אחרינו."

2 תגובות
  1. ארנת אמר/ה

    זה נפלא. נשים נהדרות מנציחות נשים נהדרות. זה העוחם והעיר שבה אני רוצה לחיות

  2. אייל אמר/ה

    איננו רוצים ונגליזם ברברי במסווה של "מחאה".
    אין הרבה נשים שהיו פעילות בקום המדינה והמצב משתקף ברוב של גברים. כנ"ל בצה"ל, כנ"ל בהנהגת המדינה.
    לא מתקנים זאת על ידי שלטים של שרית חדד, יש גבול גם לעילגות ולטפשות.
    בנוסף השימוש בורוד כסמל פמיניסטי הוא מביך במיוחד – למעשה חושף את רדידות המחאה שלהן.
    יש להנציח לפי תרומה אמיתית לחברה ולמדינה ולא לפי גחמות של מגדר, מין, צבע עור או מוצא

לא ניתן להגיב