היום מציינת מדינת ישראל את יום האזכרה השנתי של חוזה המדינה בנימין זאב הרצל. מי שהיה מנהיג פורץ דרך, שבכוח חזונו, מעשיו ואישיותו חולל מהפך פלאי בחיי היהודים לאחר גלות של כאלפיים שנה.
הרצל ייסד את התנועה הציונית, הגה ופילס דרך לציונות המדינית ובנה את היסודות להקמת התנועה הציונית ולמדינת ישראל.
רבים דנים על מקומה של היהדות בחייו של הרצל. כמי שנולד בבודפשט בבית מסורתי היה זה ברור שילמד בבית הספר היהודי אך את המשך לימודיו עשה בבית ספר תיכון פרוטסטנטי שרק מחצית מתלמידיו היו יהודים. על פי יומניו גם שם הרצל חש בטינה האנטישמית, כך גם בלימודיו הגבוהים למשפטים באוניברסיטת וינה. בגיל 24 הוסמך לדוקטור למשפטים.
את מאמריו פרסם הרצל בעיתון הווינאי הנפוץ Neue Freie Presse, ובהמשך מונה לכתב העיתון בפריס, אז התייחס בגלוי לתופעת האנטישמיות ופרסם את המחזה "הגטו היהודי".
לאחר פרסומים אלה בנושא הבעיה היהודית, סיקר גם את משפט דרייפוס, כך שעובדתית "השאלה היהודית" הטרידה את הרצל הרבה לפני כן.
זהותו היהודית של הרצל תמיד הייתה מפותחת מאד ותפיסתו ההיסטורית תמיד פיעמה בו למרות השקרים שהפיצו עליו.
למרות הישגיו האדירים – ובמידה רבה בגללם – התעוררה התנגדות קשה להרצל בעודו בחייו וכן לאחר מותו. ההתקפות החריפות מקרב החוגים האורתודוכסיים והציונות המעשית נועדו לשמור על ההגמוניה של זרמים אלה בקרב קהלם. הזרם האורתודוכסי (המחנה הגדול והחשוב בהסתדרות הציונית דאז), רצה למנוע סחף של יהודים לציונות. הזרם הסוציאליסטי לא האמין בציונות המדינית של הרצל, אלא בפעילות התיישבותית נקודתית של חניכיו.
במסגרת המגמה העכשווית של ניפוץ מיתוסים, ההתנגדות להרצל כיום מתוחכמת יותר ורחוקה עוד יותר מהאמת. מבקרים פוסט-ציוניים והיסטוריונים חדשים רקחו תרמית אינטלקטואלית לסילוף דמותו. הם נברו ביומניו ועטו על הגיגים מוקדמים, שחלקם היו בוסריים וננטשו על ידי הרצל כשהתגבשה במוחו ובליבו האסטרטגיה של פעילותו הציונית הממשית.
מתוך הגיגים אלה, הם דלו משפטים שנראים בעייתיים, ניתקו אותם מההקשר ובנו עליהם פרשנות מרחיקת לכת ומנותקת מהמציאות. כוונתם היא לקעקע את אושיות הציונות ולגרום לדה-לגיטימציה של רעיון המדינה היהודית על ידי השחרת פניו של מייסדה.
במסגרת הסיפור השקרי, מוסתרת זיקתו העמוקה של הרצל לעם ישראל, לארץ ישראל ובעיקר למורשת היהודית. לביקורת הפוסט-ציונית הצטרפו גורמים מהעולם החרדי שמנסים לערער בכך את בסיסה הציוני של מדינת ישראל. בין השאר הם תוקפים את הרצל בטענה חסרת יסוד שהסתייג ממדינה יהודית ומהיהדות בכלל.
דבר זה אינו נכון. בשבת שלפני הקונגרס הציוני הראשון והמפורסם שהוא בעצמו יזם, הלך לבית הכנסת להתפלל וכתב ביומנו כי התרגש בעלייה לתורה יותר מבכל ימי הקונגרס עצמו.
סביו של הרצל היה גבאי בבית הכנסת בו התפלל הרב יהודה אלקלעי מגדולי מבשרי הציונות. אביו יעקב הרצל היה תלמידו של הרב ואף סייע בהדפסת ספריו. גם הרב צבי יהודה קוק הזכיר בשיחותיו כי להרצל היו הרהורי תשובה בסוף ימיו. הצגתו של הרצל כאיש זר ליהדות היא חוטא למציאות.
על תופעת הצגתה הכוזבת של דמותו של הרצל לצורך מטרות פוליטיות כתב ברל כצנלסון, ממנהיגי תנועת העבודה, כבר ב-1934: "נתקלים לא פעם בסילוף דמותו של הרצל, סילוף בזדון או בחסר ידיעה. יש לחשוש שהדור הבא לא ידע את הרצל בלתי אם כשם, כסיסמא, כדגל, לכל היותר כאגדה נאה".
מעניין שהרצל עצמו חזה כיוון זה וכתב לעצמו, "התרגלתי לכך שיעוותו את דבריי באופן הכי פחות סביר". על סילוף דמותו של הרצל עומדים מחקרים מהשנים האחרונות, אשר מזימים לחלוטין טענות כוזבות אלה ומציגים תמונה הפוכה לחלוטין.
בראייה היסטורית, הישגו של הרצל מדהים: הוא החיה את הרעיון של מדינה יהודית והכשיר את הדרך לקיבוץ גלויות של עם ישראל בארץ ישראל ולהקמתה של מדינת ישראל. כמו משה רבנו, שהוציא את ישראל מגלות מצריים אחרי 210 שנות גלות, ספג הרצל תלונות קשות וחסרות שחר גם מהסובבים אותו, אך לא נרתע. הוא הניח, כמעט לבדו, את יסודות הבית הלאומי ברמה המדינית, הארגונית והרעיונית. הרצל כבש את ליבותיהם של המוני ישראל, ליכד אותם תחת ההסתדרות הציונית, ייסד את מוסדות המדינה שבדרך ובנה את התשתית להצהרת בלפור.
הישגיו יוצאי הדופן מציבים אותו כגדול המנהיגים שקמו לעם ישראל במאה העשרים. הם מתנשאים מעל ומעבר למה שאפשר לצפות.
בנאום הפתיחה של הקונגרס הציוני הראשון הסביר הרצל כי "הציונות היא שיבה אל היהדות עוד בטרם שיבה אל ארץ היהודים".
היהדות שהרצל דיבר עליה, היא היהדות הלאומית.
מתן פלג הוא יו"ר תנועת "אם תרצו"