כל מי שפועל כיום בקרב הקהילות היהודיות בארה"ב יודע להעיד עד כמה המילה ציונות, או יותר נכון Zionism, נעדרת מהשיח. "הציונות האמריקאית", כתפיסת עולם, עוצבה על ידי גדולי הדור כמו לואיס ברנדייס, השופט העליון היהודי הראשון. היא נועדה לחבר בין זהות יהודית, ציונית ואמריקאית. תפיסת העולם הזו כמעט ונעלמה.

לואיס ברנדייס. חבר בין זהות יהודית, ציונית ואמריקאית (צילום: ויקיפדיה)

בעידן פוסט-האמת והשיח המקוטב, המשמעות של "להיות ציוני" הצטמצמה בעיני יהודים אמריקאים רבים לתמיכה עיוורת במדיניות הממשלה הישראלית. לכן, גם ארגוני מיינסטרים יהודיים העדיפו לאורך השנים לוותר על דגש ציוני, במטרה לצמצם את המתחים בתוך הקהילה ולמנוע בריחה של הצעירים שפחות מחוברים לישראל. אברהם אינפלד, המנהל הראשון של ארגון "תגלית" ואחד הפעילים הוותיקים בקרב יהדות התפוצות, חוזר ומדגיש בהרצאותיו בפני שליחים של הסוכנות היהודיות ש"ישראל הפכה מהמושג הכי המאחד של הקהילה היהודית למושג הכי מפלג".

"אהבת ישראל" במקום ציונות

במקום להתעמת עם המציאות הזו באופן ישיר, ארגונים רבים חיפשו דרך עקיפה. החלטה הגיונית, על פניו, בהינתן הצניחה במספר החברים בבתי הכנסת ובתורמים לפדרציות היהודיות בקרב צעירים, שמרגישים הרבה פחות קשורים לישראל מאשר הרגישו בני הדור של סבא וסבתא. לפי סקר שפורסם במאי 2021, כ-52% מהיהודים מעל גיל 65 מעידים שהדאגה לישראל היא חלק חשוב מזהותם היהודית, לעומת 35% בלבד בקרב בני 18-29. בהיעדר מרכז משותף ובתוך שיח ציבורי וחברתי סדוק ומקצין, נוצרה העדפה למכנה משותף זמין ונוח.

כך, חינוך לעמדה ציונית הוחלף בחינוך ל"אהבת ישראל", לעיתים חנפני ושטחי. ומה שהחל בתיירות חינוכית ובמבט סנטימנטלי על מצדה, הקיבוץ והכותל, הותיר פעמים רבות את הנוער היהודי-אמריקאי עם אפליקציית Waze וגל גדות.

הכינוס השנתי של משתתפי "תגלית", 2014. "ה"חינוך לישראל" נוטה לעסוק אך ורק במוצר המוגמר ובשיווקו האגרסיבי לנוער האמריקאי (Photo by Marc Israel Sellem/POOL/Flash 90)

אך דימוי הוורוד על ישראל לא יכול להתמודד עם המציאות המורכבת והאלימה של המזרח התיכון. יהודים צעירים רבים החלו "להתפקח" ולהבין ש"החינוך לישראל" שקיבלו היה מבוסס על אמת שטחית וחלקית, תוך דילוג על שאלות מורכבות ובראשון, הסכסוך הישראלי-פלסטיני. בעוד חינוך ציוני מדגיש הגשמה במציאות מתוך נאמנות לאידאלים, וכולל בהכרח את הפער בין החזון למציאות; ה"חינוך לישראל" נוטה לעסוק אך ורק במוצר המוגמר "ישראל", ובשיווקו האגרסיבי ל"לקוח", הנוער האמריקאי.

המשבר הזה הוליד מספר תנועות, קטנות אמנם במספר פעיליהן אבל בעלות השפעה משמעותית על הלך הרוח של השמאל היהודי האמריקאי. אלו החלו לארגן את הנוער והצעירים היהודיים במטרה ליצור שיח פוליטי אחר ביחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני ולישראל. את עיקר המאמץ הם השקיעו בהחדרת המושג "כיבוש" מהשוליים לתוך מרכז השיח הציבורי בחברה היהודית האמריקאית.

לעקוף את הסכסוך

המטרה היתה לגייס את הקהילה היהודית למאבק בכיבוש ולהשפיע על המדיניות של הממשל האמריקאי. שיטת הפעולה: הפגנות מול כנסי איפא"ק (השדולה היהודית), החדרת תכנים חלופיים למחנות קיץ יהודיים, ארגון עצומות, קמפיינים בוטים ועוד. כמי שהיה שליח בתנועת נוער ציונית אמריקאית, שהרבה להסתובב בחוגי השמאל בארה"ב, לעיתים הרגשתי שמידת הבקיאות שלי ביחס לסכסוך, או המחויבות שלי לשלום, נמדדת אך ורק במספר הפעמים שאני משלב את המילה "כיבוש" בתוך השיחה.

יש לי הרבה ביקורת על התהליכים האלו, אבל ברור לי מהיכן הם נובעים. זו עובדה שמעמד השטחים שנוי במחלוקת, גם בין אזרחי ישראל ואף בין אזרחי ישראל היהודים. זו עובדה שישראל מקיימת שליטה צבאית על אוכלוסייה שמתנגדת לכך. וזו עובדה שמדינת ישראל לא החליטה לספח את יהודה ושומרון. על העובדות האלו אין עוררין, לא מימין ולא משמאל, גם אם יש ויכוח על הגורמים למצב ועל הפתרונות הרצויים לו. לכן זה לגיטימי ביותר, ואף הכרחי, לקיים שיח פתוח על יחסה של ישראל לשטחים, גם כשהשיח הזה קשה ולא נוח.

לצערי, כפי שחלק גדול מהמוסדות המרכזיים של יהדות ארה"ב החליטו לעקוף את הציונות, כך גם בחרו לעשות גם ביחס לסוגיית הסכסוך. אבל כפי שמגלים שוב ושוב גם גורמים בישראל – להתעלם מהבעיה לא גורם לה להיעלם.

מכישלון להקצנה

סבב האלימות האחרון בין ישראל לחמאס הקצין את מלחמת המושגים של השמאל היהודי-אמריקאי. המונח "כיבוש" נזנח לטובת מושגים חמורים וטעונים הרבה יותר. במהלך המבצע האחרון יותר ויותר צעירים יהודים, מחוזקים ע"י סלבריטאים מכל העולם ופעילים פרו-פלסטינים, התייחסו למבצע הצבאי של ישראל בעזה כ"טיהור אתני", "מציאות של אפרטהייד" ואפילו "רצח עם". המושגים הכי חמורים בתולדות האנושות גויסו כדי לתאר את אחד הסכסוכים המורכבים והטרגיים של המאה האחרונה.

צעדה בניו יורק לציון "יום הנכבה" 2015. "על השלט מקדימה: מתי אנו היהודים נבחין שישראל אינה שפויה?", משמאל למעלה: "ישראל שווה גזענות ורצח עם" (Photo by Mark Apollo/Pacific Press/LightRocket via Getty Images)

בנוסף, התגבר השימוש במושג "נכבה מתמשכת" (Ongoing Nakba), המזוהה עם תנועת המחאה הפלסטינית בעולם. זה עניין אחד להכיר בקיום נראטיב שונה וחוויה פלסטינית ביחס ל-1948. זה דבר אחר לגמרי לטעון שה"נכבה" מעולם לא הסתיימה, וליישר קו עם תפיסת הפלסטיני כ"פליט הנצחי", עד שלא יחזור להתגורר בחיפה או ביפו, כלומר עד שלא תחדל ישראל מלהתקיים.

יש כמה גורמים להקצנה הזו של השיח, ולבחירה במושגים יותר ויותר קשים המעוררים התנגדות וחלחלה בקרב כמעט כל ישראלי יהודי. הגורם הראשון הוא דווקא הכישלונות של ארגוני השמאל-הרדיקלי. חלק גדול מהארגונים האלו ספגו מכות קשות בשנים האחרונות. צמיחתם של ארגונים שפרצו לתודעה היהודית אמריקאית בסערה נבלמה. בתי המחוקקים האמריקאים העבירו חוקים נגד תנועת ה-BDS (תנועת החרם על ישראל) ובאופן כללי, נראה שתנועת החרם לא עומדת ביעדיה. הכלכלה הישראלית ממשיכה לצמוח ולהרחיב את שיתופי הפעולה הבינלאומיים, והסכמי אברהם הם עדות נוספת לכך.

שלט "יהודים נגד האפרטהייד" בהפגנה נגד פעולות ישראל במהלך מבצע "שומר החומות" ב-15 במאי 2021. "בנסיבות אלו בשלה הקרקע להשפעה של תנועות מחאה פלסטיניות שהציעו מבט 'רדיקלי' על המציאות של הסכסוך הישראלי פלסטיני" (צילום: שאטרסטוק)

לכך מצטרפת האכזבה מהפסדו (הצפוי, יש להודות) של ברני סנדרס בפריימריז של המפלגה הדמוקרטית. בעוד סנדרס נתפס על ידי רבים בשמאל האמריקאי היהודי ובכלל, כמי שיביא את עמדותיהם לבית הלבן, ג'ו ביידן נתפס כגרסה מעודנת של טראמפ. הפיכתו למועמד ה"שמאל" לנשיאות, ולאחר מכן נצחונו, היוו משבר בעבור אותם פעילים והותירו אותם נטולי יעדים ברי השגה או דמויות לשאת אליהם עיניים בפוליטיקה הלאומית. בנסיבות אלו בשלה הקרקע להשפעה של תנועות מחאה פלסטיניות שהציעו מבט "רדיקלי" על המציאות של הסכסוך הישראלי פלסטיני.

רדוקציה של מאבק: הכל קשור במיעוטים נרדפים

למגמות אלו מצטרפים כוחות עולים ופופולריים במפלגה הדמוקרטית, שמוכנים לתקוף את ישראל ולאתגר את המדיניות הקלאסית של ארה"ב של תמיכה בלתי מותנית בבת בריתה החשובה ביותר במזרח התיכון. חברות הקונגרס ראשידה טאליב ואלכסנדריה אוקסיו-קורטז, מהמבקרות הבולטות של ישראל בקונגרס האמריקאי, טוענות במפורש שישראל היא שלטון אפרטהייד ולא דמוקרטיה ודרשו להקפיא את הסיוע הביטחוני האמריקאי.

חברות הקונגרס ראשידה טאליב (מימין) ואלכסנדריה אוקסיו-קורטז. טוענות שישראל היא שלטון אפרטהייד (AP Photo/Andrew Harnik)

הן לא עושות זאת בכדי לגרוף את קולותיהם של מספר קטן של יהודים בשמאל הרדיקלי, אלא מכוונות לדמוגרפיות מצביעים אחרות התומכות במדיניות שלהן. במחוז הבחירה של אוקסיו-קורטז, המחוז ה-14 של ניו יורק, רק 4.5% מהבוחרים הם יהודים, לעומת 11% שחורים ו-50% לטינים. אלו הבוחרים שחברת הקונגרס צריכה את קולם אחת לשנתיים. אבל מה לשחורים וללטינים בניו יורק, ולמדיניות אנטי-ישראלית נחרצת?

למרות הפופולריות ברשתות החברתיות של התגית FreePalestine# (שחררו את פלסטין), המאבק הפלסטיני לא היה במוקד סדר היום החברתי שהסעיר את אמריקה בשנה האחרונה.  בקיץ האחרון התרחשה בארה"ב המחאה העממית הגדולה בתולדותיה, שתודלקה על ידי אירועים כרצח של האזרח השחור ג'ורג' פלויד על ידי שוטר לבן. לפי מחקרים שונים, בין 6% ל-10% מתושבי ארה"ב השתתפו בהפגנות, ששינו את האופן שבו פועלות התנועות הפרוגרסיביות במדינה ואת מאזן הכוחות שלהן.

מפגיני BLM בניו יורק נושאים תמונה של ג'ורג' פלויד, שנרצח בידי שוטר לבן, 14 ביוני 2020. המאבק החשוב התפרץ כנגד מציאות גזענית בלתי נסבלת (AP Photo/Kathy Willen, File)

המאבק החשוב של Black Lives Matters (BLM, "חיי שחורים נחשבים") התפרץ כנגד מציאות גזענית בלתי נסבלת וסחף איתו את כל המאבקים של השמאל הפרוגרסיבי. מעתה, כל המאבקים קשורים וכל המיעוטים נרדפים. יותר מאי פעם הפכה כל סוגיה של צדק ומוסר לעניין שחור ולבן, של מיעוט נרדף מול רוב דכאני. כל מיעוט צודק וכל רוב הוא מסוכן.

כל מיעוט, זאת אומרת, מלבד המיעוט היהודי. חטאם העיקרי של היהודים בעיני השמאל האמריקאי הוא שמאבקם כמיעוט, בניגוד לשאר המאבקים, אכן הצליח באופן מסחרר. התנועה הציונית היא ביסודה תנועה לשחרור יהודי. רוב תנועות השחרור כיום משיגות הישגים בעיקר ברשתות החברתיות, ולא בהכרח תמיד מצליחות לצבור כוח משמעותי שמשנה את חוקי המשחק. הציונות, לעומת זאת, הצליחה. המיעוט המדוכא הקים לעצמו מדינה ואיבד בכך את מעמדו הן כמיעוט, ובאופן אוטומטי גם את מעמדו כ'צודק'.

לאן נעלם השלום

ארגוני השמאל-הרדיקלי היהודיים שאפו בעבר להוביל קו יהודי ייחודי ביחס לישראל בתוך המוסדות היהודיים. כישלונם ביצירת כוח והשפעה דחף אותם לשיתופי פעולה מתרחבים והולכים עם תנועות המחאה הפלסטיניות. ניתן לראות זאת בהשתתפות בולטת של יהודים בהפגנות שהובלו באופן בלעדי על ידי פלסטינים במהלך מבצע "שומר החומות", ברשתות החברתיות, ובקושי של רבים לבטא סולידריות בסיסית עם אזרחים ישראליים תחת מטחי רקטות.

גם ארבע שנות "שלטון הטוויטר" של דונלד טראמפ שיחקו תפקיד במגמות האלו. להקצנה ולדחיקת גבולות השיח הלגיטימי שהיו בעבור הנשיא לשעבר פרקטיקה מרכזית היתה השפעה אדירה על הפוליטיקה העולמית. רעיונות ודרכי פעולה שנחשבו קיצוניים לפני שנים ספורות הפכו דרך ציוציו לנורמטיביים.

חברים בקהילה היהודית של ברוקלין מפגינים נגד הכיבוש הישראלי ביום האחרון של מבצע "שומר החומות", 21 במאי 2021. שלום כבר אינה מילה שימושית (צילום: אנדרו ליכטנשטיין, Corbis via Getty Images)

כתוצאה מכך הסיקו גורמים רבים בשמאל שהדרך היחידה להילחם באש היא באש. כפי שהוא הקצין את השיח, גם אנחנו צריכים להקצין. לכן, אל תגידו "טרור", תגידו "התנגדות", ומנגד אל תגידו "סכסוך", תגידו "טיהור אתני". אל תגידו "גדר ביטחון", אמרו "חומת אפרטהייד". אל תגידו "תקיפות ישראליות בעזה", אמרו "רצח עם".

אבל, וזו נקודה חשובה, על מנת שמושגים אלו יקנו שביתה בקרב השמאל היהודי בארה"ב, מושג אחר צריך היה להיעלם. מושג שחלקים בשמאל האמריקאי כבר ויתרו עליו בהבנתם הסכסוך הישראלי פלסטיני: שלום.

יצחק רבין, שמעון פרס ויאסר ערפאת בטקס הענקת פרס נובל לשלום, 1994. העובדה שרבין נרצח במהלך הניסיון להשיג הסכם שלום לא סייעה לטהר את שמו (צילום: לע"מ)

לפני כשנה וחצי ביטלה אוקסיו-קורטז את השתתפותה בכנס של ארגון "שלום עכשיו" האמריקאי, לאחר שהבינה שהכנס מציין את יום הזיכרון לרצח יצחק רבין ז"ל. הרי רבין הוא בסך הכל עוד גבר לבן מבוגר, שעיקר מורשתו היא אלימות כלפי הפלסטינים. היותו חתן פרס נובל לשלום שנרצח תוך כדי ניסיונו להוביל מציאות אחרת במזרח התיכון לא סייעה לטהר את שמו.

ארגונים שאימצו טרמינולוגיה של "טיהור אתני" ו"רצח עם" בחרו במובהק לוותר על השלום כיעד מדיני או שחזון ליחסים הרצויים בין ישראל לפלסטינים. כשסכסוך מורכב מובן רק דרך תבנית פשטנית של מדכאים ומדוכאים, לא ניתן לדבר על "שלום" אלא רק על "מאבק שחרור".

הסכנה הגדולה היא בכל זאת אדישות

הבחירה של השמאל היהודי בארה"ב להקצין את השיח עלולה להתפוצץ לו בפנים. במקום צבירת הישגים משמעותיים ויצירת קואליציות רחבות וחוצות מחנות בעד תהליך שלום, הוא עלול דווקא לעורר תגובת נגד חמורה בקרב הימין, לאבד את "שותפיו הטבעיים" בשמאל הציוני בישראל, להעמיק את הפערים בין יהודי ישראל לבין יהודי ארה"ב, ולתרום להתחזקות גל האנטישמיות העולמי. ואנטישמיות, כידוע, כשהיא תופסת כוח ומתבטאת במעשים, נוטה שלא להתרשם מעמדותיהם הפוליטיות של יהודים.

למרות הניתוח הקודר שהוצג לעיל, המציאות הנוכחית בקרב יהדות ארה"ב מהווה גם הזדמנות גדולה. כדי להבין אותה, צריך לזכור שארגוני השמאל היהודי אינם הבעיה המרכזית של ישראל בקרב יהדות אמריקה. מכעיסות, מקוממות ולפרקים אף מסוכנות ככל שיהיו עמדות הארגונים האלו, האיום האסטרטגי על יחסי יהדות ארה"ב וישראל הוא דווקא האדישות של רוב היהודים בארצות הברית כלפי הסיטואציה המורכבת בה נמצאת ישראל.

אתר זיכרון מאולתר לקרבנות הפיגוע האנטישמי בבית הכנסת "עץ החיים" בפיטסבורג, פנסילבניה ב-2018. אנטישמיות נוטה שלא להתרשם מעמדותיהם הפוליטיות של יהודים (AP Photo/Matt Rourke, File)

על פי מחקר שפורסם לפני כשנה, ישראל נמצאת בתחתית סדר העדיפויות של הבוחר היהודי-אמריקאי, ובעוד 90% היהודים בארה"ב מזהים עצמם כ"פרו-ישראלים", רק מחצית מאותם תומכי ישראל רואים במדיניות כלפי ישראל שיקול קריטי לפיו יכריעו על הצבעה לנשיאות.

בדרכם, פעילי השמאל הרדיקלי מבטאים לפחות מעורבות, והבנה שלקיומה של מדינת ישראל יש השפעה גדולה על חייהם. אכן, עמדותיהם יונקות מהרצון למצוא מקום בחיקה של התנועה הפרוגרסיבית בארה"ב (הזוכה לפופולריות בקמפוסים ובקרב מובילי דעת קהל בתרבות האמריקאית), והרצון הזה מעוור לעתים את עיניהם. אבל הם לפחות מכירים בכך שיהדותם ומדינת ישראל אינן ניתנות להתרה.

עליית האנטישמיות מבהירה שאכן אין יכולת להפריד בין הזהות היהודית לבין ישראל. יהיו כאלו שינסו, אך זה ניסיון עקר. למרות הכאב והכעס, לא צריך להוקיע את הצעירים המוצאים עצמם בתנועות השמאל הרדיקלי. על מדינת ישראל, ועל הציבור הישראלי, להושיט להם יד ולהזכיר להם שלמרות הכל, ישראל תמשיך להיות בית לכל יהודי באשר הוא.

להפסיק להסביר ולהתחיל לתקן

עכשיו הזמן להצמיח תנועות חדשות ומעוררות השראה שיפנו להמון היהודי ברחבי ארה"ב, שעד כה נותר אדיש למתרחש בישראל. לדבר מחדש על הצינות כעל פרויקט של שחרור, הנושא תקווה ומכוון לשלום. עכשיו הזמן להגביר את מאמצי הקשר בין ישראל ויהודי ארה"ב והתפוצות בכלל, לקרב רחוקים ולהביא יהודים נוספים לראות את גורלם כקשור בגורלה של מדינת היהודים.

כדי שזה יקרה, על יהודים אמריקאים להסכים להיות "חריגים" בתוך התנועה הפרוגרסיבית  ולהתעקש לשמור על זהותם הנבדלת כיהודים וציונים בסביבה המצפה מהם להתכחש לה. עוד "הסברה" לא תסייע להם בכך. מה שנדרש הוא פעולה חינוכית, תרבותית ופוליטית, ההולמת את הפרויקט הציוני כפי שעיצב אותו בנימין זאב הרצל, כמגדלור ערכי בעבור העולם כולו. כפרויקט שחרור שהצליח, דווקא בשל יומרותיו מרחיקות הלכת והראות.

כדי לתמוך במהלך הזה, יהודים ישראלים צריכים להפסיק לשווק את "צדקת דרכה" של ישראל, ולהתחיל לפעול באופן מעשי לתיקון דרכה – במישור של הסכסוך הישראלי פלסטיני ובתחומי חיים אחרים.

וכן, זה ידרוש להיזכר באותה מילה נשכחת – שלום. ולהיזכר בכך שעוד קיימת אפשרות של פתרון ציוני לסכסוך, פתרון לא מושלם אך ניתן להשגה בדמות שתי מדינות. כי, כפי שאמר יצחק רבין ז"ל, "הפתרון הרדיקלי האחד הוא השלום".

ברק סלע מנהל את תכנית "קהילות אחריות" של ארגון "הקהל", סטודנט לתואר שני בתכנית רודרמן ללימודי יהדות ארה"ב באוניברסיטת חיפה, חבר בתנועת דרור ישראל ולשעבר שליח מרכזי של תנועת הנוער הציונית הבונים דרור בצפון אמריקה