לשבור את הסטטוס קוו

אנשי הצמרת הציונית אשר הקימו את מדינת ישראל המודרנית היו בעיקר יהודים חילוניים עם חזון למדינה חילונית.

גם העם היה בעיקר חילוני, אז היה ברור לאן נושבות הרוחות. למרות זאת, בבחירות לאספה המכוננת בשנת 1949 זכתה החזית הדתית המאוחדת ל-16 מנדטים, לאחר שקיבלה כ-12% מקולות הבוחרים.

בחזית הדתית התאחדו יחד כל המפלגות הדתיות, הלאומיות והחרדיות, ולחרדים היו סך הכל 6 מנדטים. למרות שקיבלו מעט מאוד מנדטים, לחרדים הייתה השפעה ניכרת על תדמית העם, שהרי הם מייצגים את היהדות האורתודוקסית.

לכן פעלו בן גוריון, ואחרים לפניו, לשפר את תדמית הציונות בעזרתם של החרדים, והיו מוכנים לעשות ויתורים למען שיתוף הפעולה. זאת בנוסף לתמיכה שהציונים כבר קיבלו מהדתיים הממלכתיים אשר הכירו במפעל הציונות כ"אתחלתא דגאולה".

פרופ' אהוד לוז טען כי הוגי הציונות היו למעשה יהודים פוסט רפורמים. בהשפעת הנאורות הפכו "משכילים" וניתקו קשר עם האורתודוקסיה ואף החלו להציע רפורמות דתיות. אך מאחר והם פנו לכיוון הלאומיות, בהשראת התנועות הלאומיות שהתפשטו באירופה באותה תקופה, הם החלו לכרות ברית עם האורתודוקסיה כדי לגבש זהות לאומית. כבר לא הייתה להם סיבה להזדהות עם הרפורמים, כי הם בחרו להנהיג את העם כולו בהנהגה לאומית ופוליטית, מנותקת מדת.

כך לדוגמה, תנועת חובבי ציון גיבשה מתווה של ויתורים בתמיכת אחד העם החילוני, לפיה המשכילים יהיו המנהיגים, גם אם זו תהיה הנהגה חילונית, אבל בתמורה הם יפסיקו להתערב בענייני דת, כי הפיקוח הרוחני ינתן בידי החרדים.

גם הרצל החילוני התאמץ לקרב חרדים למפעל הציוני, ובפתיחת הקונגרס הציוני הראשון הכריז כי הציונות היא "שיבה אל היהדות עוד לפני השיבה אל ארץ היהודים". הציונים הבינו כי כל עוד העם מפולג לא תוכל לקום תנועה לאומית אשר תאחד את היהודים בארצם.

לשם כך ביוני 1947 שלח דוד בן גוריון את "מכתב הסטטוס קוו", בשם הנהלת הסוכנות היהודית, לאגודת ישראל החרדית. במכתבו, ביקש בן גוריון להשיג את תמיכתה של אגודת ישראל בהקמת המדינה, ובעיקר ביקש ללחוץ עליה שתעיד בפני ועדת אונסקו"פ לטובת תוכנית החלוקה של האו"ם. המכתב נשלח כדי לקבוע עמדות ביחסי דת ומדינה לבקשת אגודת ישראל, במיוחד בנושאים המרכזיים של שבת, כשרות, אישות וחינוך, ולהסיר ממנה דאגה כי הסוכנות היהודית לא תוכל לקבוע את אופייה של המדינה בעצמה וכי מובטחת מראש חופש דת.

ואכן, לבסוף תמכה אגודת ישראל בהקמת המדינה ואף הצטרפה לממשלות הראשונות בין השנים 1948-1951. שיתוף פעולה זה הוביל לכך שנחקקו חוקים בעלי אופי דתי דוגמת חוק שעות עבודה ומנוחה (1951), המסדיר את השבת כיום מנוחה לאומי ליהודים, וחוק שיפוט בתי דין רבניים (1953), אשר הסמיך את בתי הדין הרבניים באופן בלעדי לעסוק בענייני נישואין וגירושין בקרב יהודים. בנוגע לכשרות נקבע כי כל המטבחים במוסדות המדינה יהיו כשרים, ובענין חינוך נשמרה האוטונומיה של החינוך העצמאי.

הסטטוס קוו התפתח בנושאים אלה ובעניינים נוספים, אך למרות שהחרדים מתייחסים אליו כהסכם חתום, החילונים מנסים להתחמק ממנו. החילונים אינם מבינים מדוע הם צריכים להיות כפופים לחרדים בעניינים כמו נישואין, גירושין, התגיירות, כשרות, שבת וחגים.

לגישתם של החילונים, ישראל היא מדינה דמוקרטית ולכן צריכה להתקיים בה הפרדת דת ומדינה. הם משרתים את המדינה ומשלמים מיסים בזמן שהחרדים פטורים משירות צבאי ולומדים תורה ואף אינם משתלבים בשוק העבודה. החילונים טוענים כי הם הקימו את המדינה, הם מחזיקים אותה והם השלטון בארץ, לכן הם אינם מבינים מדוע הם צריכים להיות כפופים לחוקי החרדים.

אבל החילונים טועים ובגדול, וכאשר הם דורשים מהמדינה להכיר למשל בגיור רפורמי או בנישואים אזרחיים הם אינם מבינים את משמעותם העמוקה של הדברים. למעשה הם רחוקים מהדת, ובכל זאת הם מבקשים מהמדינה לעסוק בשאלות דתיות, רק לא על פי האורתודוקסיה. הם דורשים מהמדינה לפסוק כהלכה מיהו יהודי על פי דעתם של רפורמים וחילונים.

זוהי כבר דרישה מורכבת מאוד אשר ביסודה מבקשת לשבור את הסטטוס קוו ולחזור 150 שנה לתקופת ההשכלה. לשם כך מצופה מן החילונים ללמוד תורה ולהבין היטב את המסר המרכזי שבה. האם העיקר הוא רעיון הנאורות ופילוסופיה מנותקת מהמצוות, או שעלינו, כדתיים אורתודוקסים, קונסרבטיבים, רפורמים, או ככל מה שנהיה, להתייחס לכתוב ברצינות ולשמור מצוות?

אבל החילונים אינם מעוניינים להתעסק בדת או להתייחס לתורה או לה' ברצינות, לכן קוראים להם חילונים. הם יהודים בעיקר במובן הלאומי והחברתי, יהודים בע"מ (בערבון מוגבל). הם אינם מעוניינים להיות כפופים לדת בכל צורה. לכן אם נוח להם לקבל גיור רפורמי, זה לא אומר שהם מוכנים להיות כפופים לדת הרפורמית. להפך, אין להם כל קשר לרפורמים למעט החיפוש אחר רב נוח עם חותמת גומי. וזוהי הבעיה.

הציונים התחברו ליהודים האורתודוקסים, ובמיוחד לחרדים, כי היה להם חשוב להשיג אסמכתא רשמית למדינה שהם הקימו ולא רק חותמת גומי. הם ביקשו להקים מדינה יהודית או לפחות את מדינת היהודים, והבינו שלא תהיה לכך לגיטימיות ללא תמיכת החרדים. הציונים החילוניים לא היו מעוניינים בדת ולא רצו להיות כפופים אליה, אבל בכדי להיות מנהיגי העם היהודי, הם הבינו שהם חייבים לעשות ויתורים בעניין, מה שהפוסט ציונים אינם מבינים.

אבל לדעתי הציונים לא היו הוגנים כלפי החרדים, שהרי הסטטוס קוו מיטיב עימם יותר מאשר עם החרדים. בזמן קום המדינה החרדים היו מעטים וחלשים בישראל. קהילות שלמות ניספו בשואה ויהדות המזרח טרם הספיקה לעלות בהמוניה, לכן החרדים הגיעו לפשרה מנקודת חולשה; הם היו זקוקים למדינה יותר מאשר המדינה הייתה זקוקה להם. כעת המצב שונה. כעת יש לחרדים 16 מנדטים בכנסת והחילונים הם המיעוט במדינה. לפי נתוני הלמ"ס משנת 2020, בערך 43% מיהודי ישראל הגדירו עצמם כחילוניים, לעומת 45% מסורתיים ודתיים, ועוד 10% חרדים.

מבחינתי החילונים מוזמנים לשבור את הסטטוס קוו, ואם לא יעשו כן, אני מציע לדתיים לנקוט יוזמה ולהפר את ההסכם בעצמם. מוזר לי לראות את החרדים נאבקים עד עכשיו למען הסטטוס קוו ונסמכים עליו לקיומם במדינה, כאילו מקומה של הדת בישראל היא רק בעניינים מעטים אלה. הדתיים אינם זקוקים לחילונים כפי שהחילונים זקוקים להם ללגיטימציה כנציגי העם היהודי. אולי הדתיים אינם יודעים איך להנהיג את המדינה על-פי התורה ובדרך אשר תהיה מקובלת על רוב הפלגים הדתיים, אבל הגיע הזמן ללמוד ולנסות.

החילונים לימדו את החרדים להסתפק במעט מהמדינה, אבל אפשר גם יותר. לא צריך לחלום על מדינת הלכה, דבר כזה לא יהיה, אבל כן צריך לבקש יותר ולדרוש כבר עכשיו את קיום עשרת הדיברות במדינת ישראל.

הגיעה העת לדבר על קיום המצוות הברורות באופן לאומי ומכוח החוק והשלטון בישראל. כעת הזמן לומר דברים אשר כולנו כפופים אליהם כיהודים, אם נרצה או לא נרצה חיי העם תלויים בהם.