תגובתו הנמהרת של שר החוץ יאיר לפיד לחוק הפולני החדש המגביל הגשת תביעות רכוש של ניצולי שואה היא פרק נוסף בזילות השואה בתרבות הישראלית. כל כך התרגלנו לשימוש הציני והפופוליסטי בזיכרון השואה, עד שכהו חושינו ואיננו שמים לב לכך יותר. במקרה הנוכחי השאלה אינה אם התגובה הישראלית טובה או לא טובה עבור התודעה של הפולנים, אלא אם היא טובה או לא עבור הישראלים. והתשובה על כך היא: ודאי שלא.
לפני יותר מ-30 שנה הזהיר פרופ' יהודה אלקנה המנוח, ניצול אושוויץ, במאמרו "בזכות השכחה", מפני הנזק שההישענות על זיכרון השואה גורמת לנו כעם. דבריו נפלו על אוזניים ערלות. אף שהוא כתב את הדברים מנקודת מבט של איש שמאל המבקר את יחס הישראלים לפלסטינים, הדאגה הזו צריכה להיות משותפת גם לאנשי ימין.
הרי הוגי הרעיון הציוני, מימין ומשמאל, מהרצל עד ז'בוטינסקי, רצו ליצור במדינת ישראל יהודי חדש - לא עוד מסכן וחלש, אלא חזק ועצמאי. אך כל עוד נמשיך להישען על זיכרון השואה לא נוכל לעולם להיות באמת עם חופשי בארצנו. גם אם יהיה לנו את הצבא החזק בעולם, עמוק בלב נישאר היהודים המפוחדים מהגולה, ומדינת ישראל, במצב זה, תישאר בבחינת גטו. גטו גדול ומשגשג, אבל עדיין גטו. בדיוק כמו מאות שנים בגולה.
ליהודים יש היום מדינה מהחזקות בעולם - כלכלית וצבאית – ובצדק אנו לא מסתירים את גאוותנו. להמשיך לנופף בדגל הקורבן נראה לא רק לא עקבי וחסר טעם, אלא גם מזיק. מזיק לנו, לא לפולנים
מדוע, אם כך, להמשיך עם הניצול הוולגרי של זיכרון השואה? התשובה פשוטה - כי זה קל. קל להיות הקורבן. לקורבן הרי אין אחריות. מותר לו הכול כדי להגן על עצמו. הקורבן לא צריך לעסוק בביקורת עצמית והוא פטור מחרטה. הוא לוקח כל מנהיג גוי שנוחת בישראל – דבר ראשון – ל"יד ושם". בבחינת "תראה כמה אנחנו הקורבן ואתם הגויים חייבים לנו מעתה ועד עולם".
הקורבן עסוק כל הזמן בכך שהשואה הייתה "האסון הגדול ביותר בתולדות האנושות". ייתכן מאוד שזה נכון, אבל היו גם שואות גדולות אחרות, למשל מיליוני כהי עור שמתו לאורך מאות השנים של סחר העבדים בין אפריקה לעולם החדש.
אבל לקורבן היהודי-ישראלי הנצחי זה לא חשוב במיוחד. חיוני מבחינתו לשמור על המקום הראשון בטבלת הקורבנות. כפי שהזהיר פרופ' אלקנה, שימור התחושה שאנו הקורבן, שהעולם כולו נגדנו, היא הניצחון הטרגי של היטלר.
1 צפייה בגלריה
אין הדברים אומרים, כמובן, שלא צריך לזכור את השואה. את זאת לא טען אלקנה ואני איני טוען זאת כאן. חשוב לזכור את השואה אך מבלי לתת לזיכרון הזה להיות אבן היסוד המרכזית של זהותנו כעם וכמדינה. מידה זו של תחכום וזהירות אינה מנת חלקו של השר לפיד, ובאופן מצער לא של מרבית הישראלים.
טורים נוספים של ד"ר נתנאל וולוך: ממשלת "שינוי" היא סופו של השמאל הפקעה בשייח ג'ראח היא צו השעה. כדי למנוע עוד מלחמה
וכאן חשוב לציין שאין זה מפתיע כלל שמכל המדינות המפותחות שבהן חיים ניצולי שואה מאז סוף מלחמת העולם השנייה, אין מדינה שמצבם בה גרוע מבישראל. בהסכם השילומים דרשנו מהגרמנים כסף ככל שניתן, וייתכן בהחלט שבמצבה הכלכלי הקשה של המדינה אז לא הייתה ברירה, אבל באותה נשימה השארנו רבים מניצולי השואה מאחור. כתוצאה מכך רבים מהם חיו ומתו בעוני, והצעדים הרפים הנעשים בשנים האחרונות לכפר על עוול נוראי זה הם בבחינת מעט מדי ומאוחר מדי.
אלא שזה לא באמת משנה לקורבן הנצחי. מה שחשוב לו אינו ניצולי השואה עצמם ורווחתם, ואפילו לא זיכרון השואה במובן ההיסטורי האמיתי, אלא מה ניתן להפיק מהשואה - הן בכסף והן בקופונים מדיניים ופוליטיים.
רק שהשר לפיד, גם אם נניח שאינו מודע לכל זה, וחושב שהוא באמת נוהג באצילות כמגן העם היהודי, שוכח שלעולם מתחיל להימאס מהנרטיב של היהודים כקורבנות חלשים. ליהודים יש היום מדינה מהחזקות בעולם - כלכלית וצבאית – ובצדק אנו לא מסתירים את גאוותנו על כך. להמשיך לנופף בדגל הקורבן נראה לא רק לא עקבי וחסר טעם, אלא גם מזיק. מזיק לנו, לא לפולנים.
  • ד"ר נתנאל וולוך הוא היסטוריון
מעוניינים להציע טור לערוץ הדעות של ynet? שלחו לנו ynetopinion@gmail.com