"ותשובה ותפילה וצדקה, מעבירין את רוע הגזירה" (מתוך פיוט 'ונתנה תוקף')
מהי תפילה? – זה ברור. מהי צדקה? – בוודאי ברור. אבל מהי בעצם תשובה? מה משמעותה ומה מהותה? כיצד מיישמים אותה בפועל?
לכאורה, הכל ברור. התורה עצמה פותחת וחותמת את ספר דברים ברעיון ישראלי מקורי זה: "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כּלֹ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה... וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-להֶֹיךָ וְשָׁמַעְתָּ בְּקלֹו" (דברים ד', ל); "וְשַׁבְתָּ עַד ה' אֱ-להֶֹיךָ, וְשָׁמַעְתָּ בְקלֹו,ֹ כְּכלֹ אֲשֶׁר אָנכִֹי מְצַוְּךָ" (דברים ל' ב').
התפיסה (הנכונה) שתשובה היא שיבה אל ה' ומצוותיו, ואין בילתה, שלטה בכיפה מאז מתן תורה לפני 3,333 שנה ובמרוצת 3,177 שנה שחלפו מאז, עד שנת תרכ"ד (1865). באותה שנה, 75 שנה בדיוק לפני חורבן הגולה בדם ואש ותמרות עשן הכבשנים, 32 שנה לפני הולדת הציונות בקונגרס באזל, נפל דבר בישראל:
רבי יהודה אלקלעי, רב קהילת זמלין בסראייבו, תלמידם של רבי אליעזר פאפו בעל ה'פלא יועץ' והמקובל יהודה ביבאס (שהיה מורהו של סבו של הרצל), הגה ומצא, שישנם שני סוגי תשובה: תשובה של הפרט, ותשובה של האומה – ומדובר בשני ערכים שונים. בספרו 'פתח כחודה של מחט', שכותרת המשנה שלו היא "הפותח יד בתשובה אל ארץ טובה ורחבה", מגדיר חלוץ הציונות המדינית שהקדים את הרצל, מהי תשובה לאומית: "שישובו כל ישראל על ה' א-לוהינו לארץ נחלת אבותינו, כי הדר בחוצה לארץ כמי שאין לו א-לוה" (ע' 323-4).
מניין הביא רי"א את הרעיון המהפכני הזה? הנה הסברו: "שהרי תיבת 'תשובה' - הוראתו הראשונה [הראשונית, הבסיסית] היא, שישוב האדם אל המקום אשר יצא משם, כמו 'וּתְשֻׁבָתו הָרָמָתָה'... והתשובה הכללית היא שנשוב אל הארץ אשר יצאנו משם, כי היא בית חיינו" (ע' 326).
מאז שהבזיק במוחו הפירוש המהפכני למונח תשובה ('וּתְשֻׁבָתו הָרָמָתָה'), לא חדל רי"א מלעודד את העם לשיבה ארצה. בספר אחר שלו, 'מעודד ענווים', כתב: "אמרו רז"ל: 'כלו כל הקיצין, ואין הדבר תלוי אלא בתשובה', רצה לומר: תשובה כללית, דהיינו תשובה לארץ... ואם אין ישראל עושין תשובה לארץ, אין נגאלין, כי הגאולה היא בארץ... וכשישובו לארץ ישראל, הקב"ה יחזיר שכינתו לציון... ואפילו בדור שכולו חייב יעשה ה' עימנו למען הקים את בריתו אשר נשבע לאבותינו" (שם, סעיף י"ח).
רבי יהודה אלקלעי הקדים ללא ספק את זמנו. הוא היה הציוני הראשון, שהניח את היסודות הרעיוניים לפעילותה של הציונות המדינית. זו נוסדה רק שנות דור אחריו, אך ביססה פעילותה על הרעיון של השגת 'רשיון האומות' לשיבה הביתה. כשראשי האומה יחלו לפעול מדינית, ויסדקו סדק זעיר במסך הברזל שבין ישראל לארצו, יהפוך הקב"ה את הסדק לפתחו של אולם.
ובלשונו: "כששרי ישראל יפתחו פתח כחודה של מחט ויבקשו חנינה מאת מלכי ארץ, בקשה כללית בעד כל ישראל, הקב"ה יפתח כפתחו של אולם ויטה לבם לעשות בקשתם" ('גורל ל-ה'', וינה 1856, סעיף ט').
בספרו 'מעודד ענווים', הרחיב רעיון נפלא זה: "לפי רוח הזמן הזה, שמלכי אירופא הם מלכי חסד ורחמים יותר ממלכי הקדם, מהם נשיג את הרשיון תחילה... יתקבצו באגודה אחת ובדעה אחת הנפוצים במלכויות החופשית, דהיינו מלכות בריטאניא, צרפת, עסטרייך [אוסטריה], הנקראים מלכי המערב, ומהם יצמח קרן ישועה" (סעיף י"ד).
וגם הסולטן העותמני מגוייס על ידו למשימה. בספרו 'רגלי מבשר' (בילוגראדו, 1865), שיצא לאור "לכבוד הקמת החברה הקדושה כל ישראל חברים", תלה בו אלקלעי תקוות גדולות: "המלך הישר והטוב... שולטן עבד אל עזיז יר"ה, מלך אוהב צדקה ומשפט, וחפץ חסד הוא".
היה זה רעיון מהפכני. בניגוד לעמדת היהודים עד אז, שיש לשבת בחיבוק ידיים ולהמתין מתוך אפאטיה לגאולה שתרד משמים. שהרי הקב"ה עצמו, אומר רי"א, משתמש בבני אדם למלא רצונו: "כי לה' לבדו התשועה, והוא יסובבנה ע"י בני אדם, כמו שסבב תשועת גלות בבל ע"י כורש, וכן לעתיד יסבב גאולת ישראל ע"י מלכי הגויים, שיֵעור כוחם לשלחם... ולכן תצווה תורה שיעשה אדם כל יכולתו בדרך הטבע, ומה שיחסר הטבע, ישלים... שישראל יתחילו, וההתחלה היא לבקש מאת מלכי הארץ בקשה כללית בעד עמנו ובעד ערי אלוקינו, והוא יתברך ישלים ויטה לבם לעשות את בקשתם (שם, סעיף ט"ז).
למרבה הצער התעלם עם ישראל והתעלמו מנהיגיו מקריאתו של אלקלעי, שהזהיר שבלא שיבה לארץ ישראל, יעשה זאת הקב"ה עצמו בחמת זעם. "הגאולה הזו לא יבוא הגואל לקבצנו... אם לא יעש תשובה לא"י, הקב"ה מעמיד להם מלך שגזירותיו קשות ורעות, ומחזירן בעל כורחם שלא בטובתם... וביד חזקה יגרשם בעירום ובחוסר כל, כמו שאירע לאבותינו מגורשי ספרד... אם לא יבואו להסתופף בביתי, אני אקבצם בְּאַף וּבְחֵמָה וּבְקֶצֶף גָּדוֹל".
למרבה הצער התממשה נבואתו הקודרת של הרב אלקלעי. ואשרינו שזכינו לראות בנחמת ציון וירושלים, בשוב ה' ציון ובמימוש מצוות התשובה ארצה.