במרכז פולין ניתן למצוא אוצרות אמתיים שנקשרים פיגורטיבית ומילולית לאדם אחד. כאן יחד עם חבריו, חלם דוד גרין על מדינה יהודית - כזו שבעתיד הביא להגשמתה כבר תחת השם בן גוריון.
ניתן ללמוד על אודות סיפורו של דוד גרין באמצעות מטבע חמישה הרובל או ה"חזירון המוזהב" כפי שמכנים אותו בפולנית. בשנת 1906 דוד בן ה-20 ("בפלונסק קראו לי דובצ'ה"- נהג לספר) עזב את עיר הולדתו לטובת פלשתינה. לא היה לו אפילו כסף למונית, אך הנהג הסכים להסיעו לתחנה בחינם. שנים לאחר מכן, כראש ממשלת ישראל, היה עדיין אסיר תודה על אותה מחווה וזכר בחיבה את שנות נעוריו בפלונסק, לכן החליט לפרוע באופן סמלי את חובו ותרם את מטבע הזהב לעיר, אשר מוחזק באחד מן הבנקים המקומיים עד היום.
במשך שנים מכון התיעוד ההיסטורי של העיר פלונסק אוסף מסמכים ותצלומים הקשורים לאזרח המפורסם ביותר שלה, שמתעדים הרבה מעבר לשני העשורים הראשונים לחייו, שאותם בילה בפולין. דוגמא לכך היא סדרת תמונות שנתרמו בשנה החולפת על ידי תושבי העיר חיפה, שבהן נראה ראש הממשלה דוד בן גוריון כבר כאדם מבוגר. אין פלא כי הם אוחסנו בקפידה כזו - אחרי הכל, כפי שכותרת הביוגרפיה שלו מציינת, התצלומים הללו מציגים את מי ש"הקים את ישראל המודרנית" או אפילו: את פילסודסקי או וושינגטון הישראלי.
עם זאת ישנה סיבה נוספת, וייתכן שאפילו חשובה יותר, לכך שהמשפחה בחיפה שמרה בכבוד כה רב על התצלומים הללו. ובכן, באחד מהם ניתן לראות את פניה המחייכות של גברת מבוגרת ומקסימה - רחל נלקין, שהייתה אהבת נעוריו של דוד. יחד איתה בן גוריון הגיע להחלטה לעשות עלייה ולנסוע לפלשתינה, שב-1906 עדיין הייתה חלק מן האימפריה העות'מאנית.
אולם, הזוג נסע לארץ ישראל עם מלווה נוספת שגרמה לנתק. "בין רחל לדוד גרין הצעיר נרקמו רגשות עדינים, ועל כן בחרה אם הנערה לסדר את משכבה על האונייה [מאודסה ליפו] בין שני הצעירים, מחשש לדברי רכיל", כותבת פרופסור אניטה שפירא בביוגרפיה של בן גוריון. למרות שהגורל הפריד בין השניים ורחל נלקין הפכה לימים לרחל בית הלחמי, קשר הנעורים בין השניים לא נחלש והם נותרו קרובים עד סוף חייהם.
עולם הילדות
דוד גרין נולד באוקטובר 1886 ואת ילדותו בילה בבית משפחתו - מבנה עשוי עץ שהיה אופייני לפלונסק בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20. לצד הבית עמד בית כנסת גדול וברדיוס של כמה עשרות מטרים משם היו בתי מדרש נוספים. הודות לירושה שקיבלה אמו של דוד, שיינדל פרידמן, היו בבעלות הוריו שני בתים ליד כיכר העיר המרכזית (ברחוב וספולנה של היום), שבאחד מהם התגוררו ואת השני שכרו. בזיכרונותיו, שנכתבו שנים לאחר מכן בישראל, בן-גוריון מתאר בחיבה את הזמן שבילה בגן שהיה ממוקם בין הבתים, או יותר נכון בפרדס, מכיוון ש"גדלו שם עצי אגסים, עצי תפוחים, שזיפים ודובדבנים" כפי שהוא מספר. נכון להיום, אף אחד מהבתים המקוריים שבהם התחנך ראש ממשלת ישראל לעתיד אינו קיים יותר ובמקומם עומדת אנדרטה קטנה ועץ זיכרון.
"איננו יודעים באילו נסיבות בית משפחת גרין חדל להתקיים", מספרת מוניקה קופנסקה ממכון התיעוד ההיסטורי של פלונסק. בשנות העשרים מכרו הגרינים את רכושם בפלונסק על מנת לנסוע לפלשתינה ולמעשה אין מידע מפורט יותר ששרד אודות המקום הזה.
בתחילת המאה ה-20 חיו יהודים רבים באזור הזה של פולין ולעתים קרובות אף היוו את הרוב בעיירות הקטנות. זה היה המצב גם בפלונסק, שבה הייתה אוכלוסייה של 8,000 איש - מתוכם כ-5,000 יהודים. למרות שלא שרדו תצלומים המציגים את החלק של העיר שבה התגוררה משפחת גרין, ידוע כי האזור היה בנוי בצפיפות, ומי שהיה הבעלים של הבתים השייכים למשפחה היה אביגדור גרין, אביו של דוד. ארון, אחיו הבכור של בן גוריון, עבר לאחד הבתים יחד עם אשתו לאחר נישואיהם וידוע גם כי מספר חדרים בבתים הדו-קומתיים הושכרו לתושבים אחרים בעיר. לאחר שאביגדור עלה לארץ ישראל בשנת 1925 הנכסים הללו עברו לידיים חדשות ונהרסו במהלך הזמן.
בן גוריון הדגיש בזיכרונותיו את התפקיד המרכזי שסבו, צבי אריה גרין, מילא בחינוך שלו. צבי היה יועץ משפטי ועבד בעיקר עם קהל הלקוחות המקומי, לו סייע בעניינים בירוקרטיים מול השלטונות הצאריים. על ברכי סבו למד דוד בן השלוש את מילותיו הראשונות בעברית. הקהילה היהודית בפלונסק דיברה בעיקר יידיש וזה לא היה שונה בבית משפחת גרין, ואף על פי כן, צבי אריה "ידע עברית, פולנית וגרמנית מצוין", כפי שמצטט בן-גוריון מיומניו של אביו. בנוסף לכך, "כאשר בשנות ה-70 של המאה ה-19 הצאר הודיע כי השפה הרשמית בכלל המשרדים המדיניים תהיה רוסית, למרות גילו [צבי אריה] הצליח ללמוד את השפה באופן שוטף עד כדי כך שהיה מסוגל לנסח בקשות רשמיות ברוסית לבתי משפט ולגופים ממשלתיים אחרים". בנו אביגדור המשיך במסורת המשפחתית והפך גם הוא ליועץ משפטי, לכן היה עליו לדעת, מלבד יידיש ועברית, גם פולנית ורוסית. והנכד? כבר בגיל 5 או 6 דיבר עברית ברמה מספיק גבוהה על מנת לנהל שיחות עם סבו בשפה שבעתיד תהפוך לאחת מאבני היסוד של המדינה שהוא עצמו יקים.
סבו ואביו של בן גוריון הם אלו שהנחילו בו את רעיון הציונות, כלומר את חזרת היהודים לארץ אבותיהם לאחר כמעט אלפיים שנות גלות. במחצית השנייה של המאה ה-19 הרעיון העתיק הזה הביא לתחילתן של פעולות קונקרטיות ומגמות חברתיות. רבנים אורתודוקסים חלמו לחזור לארץ ישראל הקדושה, ביניהם צבי הירש קלישר, שהתגורר בטורון ובשנת 1862 פרסם את ספרו המכונן "דרישת ציון". ממשיך דרכו היה הרב הצעיר דור שמואל מוהליבר מביאליסטוק, שהיה אחד המנהיגים החשובים ביותר של התנועה הציונית הראשונה "חובבי ציון" אשר הוקמה בין השנים 1881–1882.
למעשה, הציונות כתנועה (ולא רק כרעיון או אידאה) נולדה פעמיים. תחילתה מזוהה עם פעילותו של בנימין זאב הרצל, כאשר פרסם את ספרו "מדינת היהודים" (1896). עם זאת, ההתיישבות היהודית בפלשתינה החלה בהיקף עצום כבר מספר שנים קודם לכן, באמצעות תנועת "חובבי ציון" בעלייה הראשונה.
"חובבי ציון" הייתה תנועה בעלת אופי חזק ולא בהכרח רק דתי. לעתים קרובות מאוד הצטרפו אליה ה"מתנגדים" - יהודים דתיים שיצאו נגד היהודים החסידים אשר התנגדו לרעיון של הקמת מדינה יהודית חדשה בארץ ישראל. אביגדור גרין היה בעצמו "מתנגד" ואחד מחובבי ציון הראשונים בפלונסק, בה תפקד כמנהיג התנועה המרכזי. חברי חובבי ציון התכנסו באותו בית שבו שנים ספורות לאחר מכן נולד המנהיג העתידי של ישראל המודרנית.
התנגדותו הנחרצת של הסולטן החלישה את תנועת חובבי ציון לאחר מספר שנים, אך עד מהרה היא קמה מחדש לתחייה הודות להרצל, שמוכר היום כאבי הציונות. שנה וחצי בלבד לאחר הוצאת ספרו "מדינת היהודים" התקיים הקונגרס הציוני הראשון. היה זה הניצוץ שהביא להצתת דמיונם של היהודים בפעם השנייה, בהיקף רחב ממדים, אשר הפנה את תשומת ליבם של שליטי אירופה לשאיפה המתחזקת של יהודי הגולה להקמת מדינה משלהם במקום ערש הציוויליזציה העברית.
עבור יהודים רבים נתפס הרצל כ"משיח" - כפי שמתאר אותו בן גוריון עצמו בזיכרונותיו. רעיון המשיחיות של הרצל פנה במיוחד לבני קהילות דתיות מסורתיות, כמו אביגדור גרין, אשר היה איש מאמין (וכך גם בנו) ונהג להתפלל בבית הכנסת מדי יום. אין זה מפתיע, אם כן, שב-1901 אביו של דוד כתב להרצל וכינה אותו "מלך היהודים" ובמכתבו ביקש מלגת לימודים עבור "בנו המוכשר והחרוץ", שאת עלותם לא היה מסוגל לממן מכיסו שלו. יש לציין כי תוכן המכתב הפתיע את בן גוריון כאשר נודע לו אודותיו רק לאחר חצי מאה.
באופן כללי, את זיקתו לדת ירש בן גוריון מאביו – משם נולדה ההכרה והאמונה בציונות כהגשמת חלום יהודי עמוק, משיחי כמעט.
ארץ של חלומות נעורים
כמה מאות מטרים מבית משפחתו של דוד בן גוריון זורם נהר הפלונקה, בו נהג לשחות עם חבריו בימי הקיץ. הנהר המתפתל כיום בין בנייני העיר פלונסק שונה במיוחד מאיך שהדרך שבה היה נראה בשנות ה-30 כאשר היה מוקף בשדות והצעירים היהודים הגיעו אליו על מנת לחלום יחד על העתיד.
נהר הפלונקה של היום אינו דומה לנהר שהיה כאן לפני מאה שנה, שהיה מוכר במיוחד בזכות ניקיונו, רוחבו ועומקו – כך מספרת מוניקה קופנסקה. כיום אי אפשר לדמיין כיצד ניתן היה לבצע סלטות לתוך הנהר הזה. יצחק גרינבאום, ידידו של בן גוריון ולימים חבר בפרלמנט הפולני ומי שבין היתר חתום על מגילת העצמאות הישראלית, סיפר כי אפשר היה לטבוע בו מרוב עומקו. כל ארבעת הפעילים הציוניים החשובים ביותר בפלונסק, יחד עם בן גוריון, למדו לשחות בנהר זה. הם אהבו את המקום הזה וכך גם שאר תושבי פלונסק, שבאו לבלות את זמנם הפנוי בשטחי המרעה ובשדות שלצדו, מוסיפה קופנסקה.
ככל שהתבגר דוד טיפח בקנאות את חלומותיו על חיים בישראל החדשה. עד כדי כך שב-1900 או 1901, כנער בן 13 או 14, הוא וחבריו הקרובים ביותר - שמואל פוקס, שלמה צמח ושלמה לבקוביץ' - הקימו את אגודת "עזרא". במסגרת זו הם החליטו לתקשר ביניהם אך ורק בעברית, על מנת להתכונן לקראת עתידם בארץ ישראל. כמו כן, עם הזמן הארבעה אספו סביבם עשרות צעירים נוספים והחלו להעביר שיעורים בעברית בבית הכנסת.
השם "עזרא" דורש הבהרה. בפולין עזרא מוכר בשם "עזדרש" ובתנ"ך, ספר עזרא וספר נחמיה שמופיע אחריו- הם בעלי אופי ציוני במיוחד. שניהם מספרים אודות חזרתם של היהודים מגלות בבל לארץ ישראל ואודות תהליך הבנייה המחודשת של ארצם ודתם סביב בית המקדש בירושלים.
מכאן, ניתן בקלות להבין את האכזבה והכעס הגדולים של ארבעת הצעירים הציונים, כאשר בשנת 1903 הגיעו לאוזניהם החדשות מן הקונגרס הציוני, כי הרצל שוקל להקים מדינה יהודית לא בפלשתינה, אלא באוגנדה. הרעיון הזה הביא לפיצול התנועה הציונית לשני מחנות. לבן-גוריון ולחבריו בפלונסק לא היה ספק: מולדת היהודים חייבת להיות בארץ ישראל ההיסטורית, לא באפריקה. כך, באחד ממפגשיהם הרבים על גדת נהר הפלונקה, הם נשבעו כי בהזדמנות הראשונה הם ייסעו לפלשתינה העות'מאנית ויבנו שם את ישראל החדשה.
וכך אכן קרה.
בנוסף, בן-גוריון כתב שנים לאחר מכן כי "יותר [יהודים מפלונסק] מכל עיר אחרת שהייתה תחת הכיבוש הרוסי" ביצעו עלייה.
פלונסק החדשה
על עמוד בטון מול הכניסה לבית העירייה בפלונסק מוצב כיום מלאך האוחז במגן שעליו מתנוססים סמליהן ושמותיהן של 12 ערים תאומות. במקום הראשון מופיע סמל המועצה האזורית רמת הנגב שממוקמת בדרום ישראל. מדובר באזור מדבר הנגב שמקורב מאוד לבן גוריון – שם גר, בקיבוץ שדה בוקר, ושם הוא גם קבור. על קירות בית העירייה בפלונסק ניתן לראות תצלומים של העיר מלפני מאה שנה, בהם נראים התושבים היהודים דאז.
מדובר בדמות הבולטת ביותר בהיסטוריה של פלונסק, המוכרת בכל העולם. בן גוריון קשור קשר הדוק להיסטוריה של העיר – כך אומר אנדז'יי פיאטרשיק, ראש העיר פלונסק, אשר זוכר בחום את כל אחד מביקוריו בישראל. – אנו שואפים להראות כמה הדמות הזו חשובה לפלונסק וכמה היא חשובה לפולין בכלל. אנו לא מדגישים את המידע הזה מספיק במדינה שלנו. בפלונסק אנו מצביעים על הקשר לבן גוריון לעתים קרובות למדי. לעתים קרובות, אך אף פעם לא יתר על המידה.
ראש העיר מדגיש כי הרחוב היחיד בפולין, או יותר נכון כיכר, שנקראה על שם בן-גוריון ממוקמת בפלונסק. העיר נמצאת כעת בתהליכי הקמת מוזיאון שיוקדש להצגת החיים המשותפים של הפולנים והיהודים בעיר, אשר התקיימו על אדמה זו במשך 5 מאות זה לצד זה. חלק גדול מהתערוכה יוקדש לבן-גוריון ואגודת "עזרא".
ברצוננו להציגו כבחור צעיר בעל כוח ודמיון יוצאי דופן, שביסס כבר בפלונסק את יסודות הציונות, כי הוא למעשה יצר אותם יחד עם חבריו – אומר פיאטרשיק. – הוא עשה זאת כשהיה רק בן 20 וכבר ידע מה שאיפתו בחיים - להקים את מדינת ישראל. הוא עזב את פלונסק עם תשוקה עזה לידע והתלהבות שנמשכה כל חייו שאפשרה לו להשיג את מטרותיו.
ראש העיר מדגיש כי ימי נעוריו של דוד בן גוריון בפלונסק פתחו אותו לעולם ולחיפוש אחר מה שמחבר בין אנשים במישורים שונים: המשתייכים לדתות שונות, תרבויות שונות ומסורות שונות. בן גוריון בעצמו חזר שוב ושוב בזיכרונותיו כי הוא נמשך לפלשתינה עקב אהבתו לציון. הוא הדגיש כי מעולם לא חווה אנטישמיות בפלונסק: "[...] חיינו בהרמוניה מלאה עם שכנינו הפולנים" וכי הוא עשה עלייה עקב חיבתו לציון, לא כתוצאה מפחד או רצון להימלט מהעיר. על כך מעידה העובדה שחמש עשרה שנים לאחר מכן הוא לא היסס לשלוח את אשתו פולה לפלונסק יחד עם בתו גאולה ובנו עמוס. הם גרו בה שנה שלמה, מאפריל 1921 עד אפריל 1922, בביתו של אביגדור שממוקם ברחוב וספולנה של היום.
למרות המסר החיובי והפרסום שאחת הדמויות החשובות ביותר בפוליטיקה הבינלאומית של המאה ה-20 הייתה יכולה להביא לעיר במהלך השנים, פלונסק החלה רק לאחרונה להשתמש במורשתו של בן-גוריון ולשים עליה דגש. כיכר העיר המרכזית שממוקמת ליד בית משפחתו עדיין מהווה מגרש חניה, שגדוש עשבים שוטים ובמרכזו מוצב פסל של מלאך. רשויות העיר הודיעו על כוונתן המחודשת להתייחס להיסטוריה היהודית של העיר על ידי שיפוץ המבנים שנמצאים בכיכר, תוך השמת דגש על העובדה שטרם מלחמת העולם השנייה רובם המכריע היו שייכים למשפחות יהודיות.
"לרגל התחדשות כיכר העיר, אנו מעוניינים להציג את עברנו", מדגיש ראש העיר. כלומר, לסמן כל בית כנכס של משפחה ספציפית ולהראות מי חי כאן לפני השואה.
האיש שיצר את אחת המדינות המודרניות ביותר בעולם, חי, גדל והתעצב בפלונסק. כיום, על קיר הבית בו עשוי היה להתגורר זמן מה (אם כי אין זה בטוח), ממוקם לוח זיכרון בפולנית ובעברית, שהוצב במקום בשנת 1995. זהו אחד הבניינים העתיקים ביותר בעיר, שנבנו בסוף המאה ה-18. הוא בעל קשתות מעניינות במיוחד וחזית בצבע כחול, שרוטה ומתקפלת. הבניין הזה מתפקד כעד להיסטוריה שמתקיימת בפלונסק כבר למעלה ממאתיים שנה וכך למעשה, הוא גם עד להיסטוריה של ישראל, שבמובן מסוים מתחילה כאן. בסיפור של דוד גרין ומאוחר יותר דוד בן-גוריון בפלונסק, אין גוון של גסות או עלבון- לא עבור תושבי פלונסק ולא עבור הפולנים בכלל. להיפך: מדובר בסיפור יפה וחיובי אודות אדם שהחליט לשנות את העולם וכך עשה.
הפרק הפולני בחייו של דוד בן גוריון אינו נשאר מקובע בעבר. הוא אינו תקוע בשטעטל, אלא הוא דוחף אותו קדימה לעבר הגשמת חלומו. עבור דוד הצעיר וחבריו פלונסק היוותה שער - שער לישראל.
המאמר נכתב במסגרת פרוייקט הקרן המזרח אירופאית על שם יאן נובאק-יז'וראנסקי במימון משרד החוץ של הרפובליקה הפולנית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו