הקדשתי 20 שנה לחינוך היהודי בברית המועצות בשליחות מדינת ישראל. פגשתי אלפי יהודים שלא ידעו דבר על משמעות המושג "יהודי" מלבד הידיעה שבבתיהם לא אכלו לחם בחג הפסח, כי סבתא או סבא דרשו זאת. הימנעות מאכילת לחם בפסח הייתה הנימה הדקיקה היחידה שקשרה אותם לזיכרון ההיסטורי. הם לא נהגו כך מטעמי דת ולא העלו על דעתם שעניין זה מגביל את חירותם. עבורם היה זה סמל לאומי, ביטוי השתייכות לעם ישראל, באפלת המשטר הקומוניסטי האכזר.

בספרו "אלטנוילנד" תיאר הרצל את ליל הסדר במדינת היהודים שחזה: ליל הסדר "עורר את רגשותיו העזים ביותר של כל מי שמסוגל לחוש יראת כבוד כלפי הנשגב... אחד המסובים... חווה את ההשכלה, את התנערות מכל סממן יהודי... בליל הסדר הזה הרגיש כמו הבן האובד". הרצל, שהיה יהודי חילוני אך לא מתבולל, הבין את הצורך בסמלי זהות לאומית. לא היה לליל הסדר שתיאר ממד דתי־פולחני, אלא לאומי־תרבותי.

מהות החירות שהצירוף "חמץ ומצה" מסמל היא היכולת להגביל, לרסן ולעדן את התאוות, התשוקות והיצרים. התובעים להתיר חמץ בפסח בבסיסי צה"ל אינם מסוגלים לרסן את עצמם, לכבוש את יצר הטשטוש ואת להט ההרס שמקנן בתוכם. אילו היו אלו גויים, היינו מתקוממים ומייחסים להם אנטישמיות. לכל חברה כללי התנהגות בסיסיים, גבולות שמאפיינים אותה. בהיעדרם היא איננה קיימת. הכללים הללו מגבילים את החופש המוחלט, במטרה לאפשר קיומה של חברה אנושית. חברה זקוקה לסמלים. אין חירות בלי אחריות ובלא סמלים מכונני זהות.

ואילו דווקא כאן, בישראל, מכריזים יהודים מלחמת זהות אנטי־יהודית, מבקשים לעקור מהשורש את אחד מסמלי הזהות היהודית הלאומית העתיקים והמושרשים ביותר. התוצאה החמורה של קעקוע הסמל היהודי הגלום באיסור חמץ היא סדיקת האפשרות לקיום חברה יהודית, לאחדות לאומית ולבניינו של צבא העם. מה ייוותר ממדינת ישראל בהיעדר שורש עמוק במורשת הדורות? מה מצדיק את קיומנו במרחב עוין זה, שמאיים עלינו בהשמדה? זו תביעה שמאיימת על צדקת קיומה של מדינת ישראל ועל הצידוק לחיות דווקא בארץ ישראל. עקירת איסור החמץ בפסח כסמל לאומי - משמעה קריאה לחזור למצרים, לשוב אל הגלות ולהתבולל.

מהלך זה ונוספים כמוהו נראים גם כמכוונים לדחוק את רגלי החיילים הדתיים מצה"ל. זו פגיעה חמורה בביטחון המדינה ובצבא העם. מה לו לבג"ץ להתערב בסוגיות חברתיות־תרבותיות־ציבוריות אלו, שאינן עניין להכרעה משפטית? יתכבד בית המשפט ויניח לציבור היהודי להכריע בשאלות ערכיות באמצעות נציגיו הנבחרים. שימוש במושגי ה"סבירות" וה"מידתיות" הוא מסווה למימוש אג'נדה ערכית מסוימת. הציבור לא העניק לבית המשפט סמכות לכך. 

הכותב הוא בן וחבר קיבוץ כפר עציון, מזכ"ל בני עקיבא לשעבר