כניסתו של של יאיר לפיד, שהיה מגיש טלוויזיה, עיתונאי ושחקן, לתפקיד ראש הממשלה, היא רק חלק ממגמה עולמית של הפיכתם של כוכבים ואנשי טלוויזיה לפוליטיקאים. אם בעבר תחום הפוליטיקה היה שמור לזקנים יבשושיים ועולם הזוהר לצעירים ויפים - כעת נראה כי הכוכבים משתלטים על עמדות המפתח, מזלנסקי ועד טראמפ. האם זה מעיד על אובדן התוכן לטובת הצורה? האם זה נובע מאכזבה מפוליטיקאים מהדור הישן? האם הכוכבים החדשים יוכלו להביא אנרגיות נקיות יותר למסדרונות השלטון המושחתים? והאם בעתיד נבחר את ראש הממשלה בריאליטי?
"יאיר לפיד הוא תוצר של עידן המדיה", אומרת ד״ר עמית לביא דינור, דיקנית בית הספר לתקשורת באוניברסיטת רייכמן. "כמי שגדל בתקשורת ובאולפני הטלוויזיה, במיוחד כמגיש חדשות אולפן שישי נסללה אהדת הקהל כלפיו. כמו אביו, טומי לפיד, שנישא על גלי הפופולריות של תכנית האקטואליה 'פופוליטיקה' ועבר בקלות לפוליטיקה והקים את מפלגת 'שינוי'".
"כדי להיבחר היום ולזכות להיכרות ואהדה צריך פרסונה שנשענת על המדיה", מוסיפה דינור. "לכן כוכבי טלוויזיה כמו לפיד שזכו לפופולריות ורתמו אותה לפוליטיקה הפכו לתופעה מקובלת. המעבר הזה יכול להיות מוצלח ואפשר לנבא כי כוכבי רשת פופולריים ומשפיענים שזוכים לפופולריות גדולה בציבור ירתמו את כוחם למעבר לפוליטיקה".
פוליטיקה נמוכה, כוכבות זוהרת
נראה כי פרשות השחיתות וההטרדות המיניות, המשפטים והאמירות הגזעניות והבעייתיות שנאמרות לא מעט על ידי פוליטיקאים, גורמים לציבור לאבד את את האמון בפוליטיקאים ובמעמדות שבעבר היו שמורים לאנשים בעלי תדמית ישרה וצחה. מנגד, אנשי תקשורת שלא עברו שנים במסדרונות המושחתים של מערכות השלטון, יכולים להצטייר כנקיי כפיים יותר.
"משנות ה-90 בישראל, וכנראה גם בעולם, השדה הפוליטי הפך להיות מזוהה עם נמיכות קומה, שחיתות ועליבות כללית, ואילו השדה התקשורתי הפך למזוהה עם הצלחה, כח והשפעה", מסבירה ענת סלע־ענבר, ראש מסלול יצירה טלוויזיונית בבית הספר לאמנויות הקול והמסך בספיר. "כך אנשים עם יכולות ועם מודעות פוליטית ומחויבות אקטיביסטית פנו במשך העשורים האחרונים לתקשורת במקום לפוליטיקה. בעשור האחרון אנחנו להערכתי בעידן יותר אקטיביסטי - לדוגמה אוקיופיי וול סטריט והמחאה החברתית של 2011, וקרנה של המעורבות הפוליטית עלתה (והאפשרות להשפיע בה של אנשים איכפתיים ומעורבים). כך, אותם אנשים שצמחו בתקשורת, בחרו להיכנס לשדה הפוליטי: שלי יחימוביץ׳, ניצן הורוביץ, אלדד יניב, מירב מיכאלי, יאיר לפיד, בוטח יש עוד".
"אנחנו צריכים לזכור שפוליטיקה לא בנויה רק על נראות, אבל לנראות השפעה חזקה". אומרת שגיא ברסלב, עו"ס msw מטפלת זוגית ומשפחתית, חברה בקהילת המטפלים SomeBuddy. "היוריסטיקת הזמינות היא הטיה קוגניטיבית שגורמת לנו להסתמך על קטעי זיכרון, תמונות ופרטי מידע. כשכוכב תקשורת שאנחנו מחבבים נכנס לפוליטיקה היוריסטיקת הזמינות פועלת לטובתו. לאדם עם מיומנות טובה בעמידה מול קהל, שמודע לאופן שבו הוא מתנהל מול מצלמה ומבין את החשיבות של נראות תהיה יכולת גבוהה יותר לקנות את לב הבוחרים, בגלל אפקט המוכרות. עליו רק להקפיד שאופן התנהלותו ותפקודו באספקטים המנהיגותיים ושל התפקיד המוטל עליו יעמוד בקנה אחד עם התדמית שהוא יודע ליצור".
ייתכן דווקא כי התהליך והתופעה מעידים על מעמד הכוכבים והטלוויזיה יותר ממה שהם מעידים על האכזבה מהפוליטיקאים. "הכח והמעמד של כוכבים בשדה התקשורת, ובמיוחד בטלוויזיה מתורגם בתקופה האחרונה לכח פוליטי, כך למשל כשאופרה ווינפרי נשאה נאום בטקס גלובוס הזהב, הוא כמעט הפך אותך למועמדת המובילה להפיל את טראמפ מהשלטון", מוסיפה סלע-ענבר. "אני מאמינה שאם עכשיו אנחנו רואים בעיקר את התוצאות של עשורים של כוכבות טלוויזיונית - בעקבות כוחה של הטלוויזיה וטשטוש הגבולות בינה לבין המציאות (ריאליטי) משנות ה-90 לתוך שנות ה-2000, בעתיד כנראה נראה יותר ויותר כניסה לפוליטיקה גם של אנשים שצמחו והפכו למובילי דעה ברשתות החברתיות, יוטיוברים וטיקטוקרים בכנסת. אגב - גם בעבר עיתונאים וסופרים היו אנשים עם מודעות פוליטית ומטען תרבותי-חברתי שתורגם לפוליטיקה: מהרצל ועד טומי לפיד".
"הנוכחות של סלבריטאים בפוליטיקה נובעת משני תהליכים מקבילים הקשורים שניהם לאובדן האמון בפוליטיקה הישנה של ערכים ואידיאולוגיה ולשינויים בה", מסביר ד"ר מתן אהרוני מבית הספר לתקשורת של אוניברסיטת אריאל. "מצד אחד, שחקנים, ידוענים ומגישי חדשות מרגישים שעצם הנוכחות שלהם בתקשורת מספיקה להם כדי להשתתף בפוליטיקה. אם פרסום פוסט, סטורי, כתבה או משחק בסדרה עושה משהו לסובבים אותם ויוצר קצת תהודה, כך הם חושבים שזה ייעשה גם בפוליטיקה. מצד שני, האזרחים, במיוחד בזמני משבר מדיניים וצורך בשינוי, טועים להאמין שאם אותו ידוען הצליח בתוכנית טלוויזיה או היה בעל נוכחות מרשימה בתקשורת, הוא יעשה אותו דבר גם בפוליטיקה, כך הטישטוש בין המציאות האמיתית לתקשורתית הולך וגובר".
זה לא התחיל אתמול
כניסתם של כוכבים לתפקידים בפוליטיקה היא לא עניין חדש, אך נראה כי בעשורים האחרונים המגמה בהחלט צוברת תאוצה. "כבר מאז רונלד רייגן בתחילת שנות ה-80, האזרחים בחרו בשחקן, קאובוי שניצח בסרטים את הרעים, כדי להציל את ארה"ב מהמצב אליה הגיעה", מוסיף אהרוני. "זה המשיך עם טראמפ, שהציג עצמו בריאליטי כבוס קשוח ומוצלח. גם אזרחי אוקראינה היו זקוקים להצלה פוליטית ולכן בחרו בשחקן ששיחק פוליטיקאי חתרן. גם לפיד חשב שנוכחתו התקשורתית המוצלחת יכולה להיות מתורגמת להצלחה פוליטית בשל תמימות האזרחים. במקרה שלו הכוחות הפוליטיים הישנים יצאו מגדרם כדי להחלישו. זה לא עזר ומכורח הנסיבות הוא כעת התמנה לראש ממשלה, בינתיים לתקופה קצרה. אך מגמה זו של טשטוש גבולות ומציאויות ושל אובדן אמון במערכות הישנות בהחלט תוביל לכך שנראה יותר סלבריטאים מנסים מזלם בתחומים שלא אמורים להיות קשורים, כמו פוליטיקה, ואנו רק נפסיד מזה".
"בהיסטוריה הציונית מילאו עיתונאים תפקיד רב חשיבות", מוסיף פרופ' רפי מן מבית הספר לתקשורת באוניברסיטת אריאל. "הם נמצאו בליבת המאמצים לכינון מדינה יהודית. בנימין זאב הרצל החל את פעילותו הציונית ככתב העיתון האוסטרי החשוב 'נויי פריי פרסה' והמשיך בעבודתו העיתונאית גם כאשר כיהן נשיא התנועה הציונית. דוד בן-גוריון החל פעילותו הפוליטית בארץ ישראל בעריכת כתב העת המפלגתי 'האחדות'. ובין העיתונאים הבולטים האחרים היו מקס נורדאו, נחום סוקולוב, ברל כצנלסון, זאב ז'בוטינסקי, משה שרת, וזלמן שז"ר ורבים אחרים. עם הקמת המדינה 13 מתוך 120 חברי בכנסת הראשונה הגדירו את משלח-ידם כעיתונאים".
"משבר מלחמת יום הכיפורים, כמו גם התעצמותה של הטלוויזיה כאמצעי תקשורת מרכזי, שינו את פני הזירה הפוליטית בישראל", מוסיף מן. "מפלגות חדשות ודמויות מסוג אחר חדרו לזירה הציבורית. בחיפוש אחר כוכבים פוליטיים דמויות חדשות הביאו לכך שבחלק מן המפלגות פתחו את הדלת לדמויות ציבוריות מתחומי עיסוק שונים.
"אם נדמה לנו שפוליטיקאים שמגיעים מעולם השעשועים זה משהו שהתגבר בתקופה אחרונה אז צריך להזכיר שמות שאולי לישראלים פחות מוכרים"", אומרת ד"ר עלינא ברנשטיין, מרצה בבית הספר לתקשורת במסלול האקדמי המכללה למינהל. "כמו Michel Martelly זמר שהפך לנשיא בהאיטי וכיהן בתפקדי מ-2011 עד 2016. השחקנית הבריטית גלנדה ג'קסון - זוכת שני פרסי אוסקר, שני פרסי אמי, פרס גלובוס הזהב ופרס טוני – הייתה פוליטיקאית מטכם מפלגת הלייבור מ-1992 עד 2015, Fred Grandy מוכר לצופי הטלוויזיה הוותיקים בעיקר כגופר מ"ספינת האהבה" ונבחר לבית הנבחרים של ארה"ב ב-1987 כנציג מדינת איווה. George Murphy זמר ורקדן נבחר ב-1964 כסנטור של קליפורניה וכמובן שחקן הקולנוע רונלד רייגן נבחר לנשיא בארה"ב ב-1980 – הוא האיש שאמר ב-1987 שפוליטיקה היא כמו עסקי השעשועים - למרות שחשוב לציין שהיה לו ניסיון פוליטי כמי שהיה המושל של קליפורניה במשך שתי כהונות (1967-1975). אותה קליפורניה שבה ארנולד שוורצנגר נבחר למושל ב-2003 ושוב ב-2006. אז דונאלד טראמפ, איש העסקים וכוכב הריאליטי לא היה משהו חדש לגמרי בוודאי בהקשר האמריקאי. יש עוד דוגמאות ברחבי העולם כולל למשל בהודו שחקן הקריקט אימראן קאן".
"מדובר בתופעה שאינה חדשה כלל", מוסיפה ברסלב. "המעבר הזה מוכר היטב מן העבר. אך נראה שמתרחשת תופעה קצת אחרת. פחות מעבר בין תחומים ויותר טשטוש בין תחומים. לעיתים נראה שיש געגועים לפוליטיקאים מהדור הישן שעסקו הרבה פחות בפוליטיקה כשואו ביזנס, ויותר במילוי התפקיד. לזמנים שבהם תפקידים היו ברורים ועולמות תוכן היו מובחנים יותר".
יתרון בזירה הפוליטית
עם כניסתו של לפיד לתפקיד החשוב ביותר מדינת ישראל, לא נראה כי המגמה הולכת להשתנות בקרוב, אלא אפילו להתגבר. נשאלת השאלה, האם באמת עלינו להיות מודאגים, ואיך היא תשפיע עמוקות על התפיסה הדמוקרטיה במערב.
"התחזית שלי היא שאנחנו לא צפויים לבחור את ראש הממשלה בריאליטי בקרוב…", אומר ד״ר ערן אמסלם מהמחלקה לתקשורת ועיתונאות באוניברסיטה העברית. "יש עדיין חשיבות גדולה מאוד לעמדות, למצע ולאידיאולוגיה של מנהיגים ומפלגות. גם היום, האזרחים בישראל ובעולם מייחסים חשיבות גדולה למצב המדיני, הכלכלי, הביטחוני, במדינה בבואם להחליט למי להצביע. יחד עם זאת, ברור שהיום זה כבר לא מספיק. בעידן הנוכחי, שבו הפוליטיקה מתנהלת יותר ויותר דרך המדיה, לפוליטיקאים ללא יכולת תקשורתית גבוהה אין סיכוי לטפס לקצה הפירמידה. בעידן שבו כל פעולה מצולמת ומדווחת בזמן אמת, וכאשר לפוליטיקאים יש יכולת לתקשר עם הציבור באופן ישיר דרך הרשתות החברתיות, פוליטיקאים מחויבים להחזיק בסט רחב ומגוון של כישורים תקשורתיים. לדוגמה, לנאום ולהתראיין בצורה רהוטה ומשכנעת בעברית ובאנגלית, לעורר רגש ועניין בקרב קהלים שונים, להתבטא באמצעות מסרים קצרים וקליטים ועוד".
"כשזה המצב, לא מפתיע בכלל שעיתונאים בולטים כמו יאיר לפיד, או בדרנים כמו וולודימיר זלנסקי, מצליחים כל כך בפוליטיקה", מוסיף אמסלם. "יש לכך שתי סיבות לפחות. הראשונה היא שיש להם כנראה כישרון טבעי בתחום. יש אנשים שהם פשוט יותר טובים מבחינה תקשורתית (אם נרצה, יותר כריזמטיים) מאחרים. במקרה של אותם כוכבים-שהפכו-לפוליטיקאים, אותו כישרון שהפך אותם לכוכבי תקשורת מאפשר להם לצבור אהדה ובולטות ועל ידי כך להתקדם גם בפוליטיקה. הסיבה השנייה היא שיש לאותם אנשי תקשורת שנים ארוכות של ניסיון בביצוע אותן פעולות בדיוק שהם אחר כך נדרשים להן בפוליטיקה - לנאום מול קהלים גדולים ומגוונים, 'לעבור מסך', להתראיין לתקשורת בצורה משכנעת וללא תקלות, לכתוב תוכן מעניין ומקורי ועוד. הכישרון הטבעי שהם באים איתו, בנוסף לניסיון שהם צברו בקריירה הקודמת שלהם, מקנים להם יתרון משמעותי מאוד בזירה הפוליטית".
"יש הרבה ביקורות על התופעה בכלל ומה שהיא אומרת על עתיד הדמוקרטיה", מוסיפה ברנשטיין. "מבלי לטעון שכל סלבריטי יכול להפוך לפוליטיקאי או/ו שזה תהליך לגיטימי בכל המקרים בעיני גם הביקורות הכמעט אוטומטית היא לא במקום. חשוב להבין איזה תהליכים הובילו אותנו למצב הזה ואולי לחשוב על זה קצת אחרת. 'סלבריטי פוליטיקס' ופולחן האישיות שנמצא בבסיסה היא במידה רבה תוצר של השינויים בקשר שבין תקשורת לפוליטיקה. בעולם הנוכחי שנוצר במידה רבה בהשפעת התקשורת יש הרבה התרחשות בעולם הסמלי, ממש תבניות סמליות לגיבורים ונבלים, ערכים 'מכובדים' וכאלה שלא, מיתולוגיות וכדומה. בעולם כזה הדגש עובר לפוליטיקאים כאינדיבידואלים ולאו דווקא ככאלה שהם חלק ממפלגה ונשענים בעיקר על אידיאולוגיה מפלגתית. הפוליטיקאים הופכים להיות כוכבים והפוליטיקה הופכת להיות במידה רבה סדרה של מחזות והאזרחים הופכים להיות צופים.
"בנוסף, וגם אלה כיוונים שאפשר למצוא עליהם הרבה כתיבה אקדמית, קיים קשר אמיץ בין פוליטיקה לשיווק, וההיגיון של שיווק הוא ש'נציגים' מוכרים את עצמם לשוק וכך פוליטיקאים שהם סלבריטאים מוכרים את עצמם כמוצר שיש לו ערך רב בחברה בת ימינו. אלה כיוונים שרואים, שוב, עם כל ההסתייגויות המתבקשות, את התהליך הזה כחלק מתהליך של שינוי ומודרניזציה. אפשר כמובן להיות בקורתי כלפי התהליכים האלה אבל צריך להבין שהם חלק מתהליכים כלליים יותר כמו ההצטהבות של כל התקשורת, האובססיה של התקשורת עם סלבריטאים באופן כללי, הדגש הגדול על דימוי ועל הופעה חיצונית וכדומה".
"בכניסתו לפוליטיקה, בעידן שבו מפלגות מחפשות סלבריטאים, הצליח יאיר לפיד לרקוד על שתי החתונות", ממשיך מן. "מצד אחד הוא ידוען, דמות שהציבור מכיר מתחומי פעילותו השונים, ורבים מעריכים ומתרשמים ממנו. ומן הצד השני – לא רק אישיותו מוכרת אלא גם עמדותיו בשורה של נושאים על סדר היום. כאשר נכנס לזירה הפוליטית והיו מי שטענו שהוא חייב להציג את סדר היום הפוליטי שלו – הוא השיב בהתייחסו לטורים שפרסם לאורך שנים ב'ידיעות אחרונות': אין עוד פוליטיקאי אחר בישראל, בכיר ככל שיהיה, שדעותיו נפרשו בפני הציבור, בצורה כה רחבה ומדוייקת".
"לזכותו של לפיד ניתן גם להזכיר את פעילותו המתמשכת טרם בחירתו לכנסת ואף לאחר שנעשה חבר כנסת במפגשים עם הציבור בכל רחבי הארץ", מסכם מן. "הוא הבין שאין די בדמות סלבריטי הנשקפת ממרקע הטלוויזיה. שיחות פנים אל פנים, בחוגי בית או בכינוסים יוצרות קשר ממשי בין הפולטיקאי לתומכיו. בכך הטמיע את אחד מלקחיו של אביו, יוסף טומי לפיד, שסבר כי די לו בהכרות רבת שנים עם הציבור בין דפי 'מעריב' ואחר כך ב'פופוליטיקה' ובטלוויזיה'".
"אני לא חושב שאנחנו צריכים להיות מודאגים מהתופעה הזאת יותר מדי", מסכם אמסלם. "כישורי תקשורת הם דבר חיובי ורצוי. נראה לי שכולנו מעדיפים מנהיג שיידע להסביר לציבור את החלטותיו - בדגש על שעת משבר כמו מלחמה או מגפה - בביטחון וברהיטות מאשר אחד שיזיע ויגמגם מול המצלמה. הציבור מעוניין בפוליטיקאים שלא רק מקדמים מדיניות טובה, אלא גם מעניקים לו תחושת ביטחון. בנוסף, צריך לזכור שגם היום רוב המנהיגים ברוב המדינות מגיעים מרקע שונה, כמו קריירה צבאית או עסקית, כך שבתמונה הכוללת הדברים נראים די מאוזנים".
השתלבותם של סלבריטאים וכוכבי טלוויזיה למערכת הפוליטית, וכניסתו של יאיר לפיד לתפקיד ראש הממשלה, יכולה ללמד אותנו רבות על התפיסות שלנו את המציאות, הייצוגים ומה שביניהם. מומחים רבים מביעים דאגה מהתופעה, בזמן שאחרים מצביעים על החשיבות של כישורים תקשורתיים בזירה הפוליטית. תחזית של בחירת מנהיגנו באמצעות תוכנית ריאליטי נשמעת כמו תסריט מפרק של "מראה שחורה", ועוד לא ברור איזו מציאות שלטונית תלד התופעה, אך לפחות לגבי הבחירות הקרובות, אנחנו יודעים שבהן אנו הולכים להצביע, כמו שהכרנו עד היום, בקלפי. מי יודע, אולי בפעם האחרונה.