במקום לברך על כך שפלטפורמת השידורים האינטרנטיים "דמוקרטTV" מבית "דרכנו" מאזנת ולו במקצת את שידורי הימין ומקדמת תפיסות של צדק חברתי ודמוקרטיה, שרון שפורר מתרעמת על כך שכדי לממנה פינק קיבל תרומות מבעלי הון – כאילו ניתן לקיים בימינו חברה אזרחית ללא כסף פרטי
"תשתו משהו"? מפציר גברי בפולי ובשייקה במערכון "הגל הקל" של שלישיית הגשש החיוור, "יש לי קפה נטול קפאין, יש לי מיץ נטול מיצין...". למקרא מאמרה של שרון שפורר "יאיא פינק ואורי זכי – השמאל באמת צריך עוד שני עסקנים"? ("הארץ", 8.8) קשה שלא להתרשם כי הכותבת רואה בחלומותיה פוליטיקה נטולת פוליטיקה.
עיקר חטאם של פינק וזכי טמון בכך שלא באו מעולמות התקשורת, העסקים או האקדמיה, אלא מתוך הפעילות הציבורית והפוליטית. שניהם מילאו מגוון תפקידים בזירה הפרלמנטרית והמפלגתית ובחברה האזרחית. ושניהם אנשי מעשה, בעלי יכולות ארגוניות וביצועיות מוכחות. פינק הוא מנכ"ל תנועת "דרכנו", ייסד את "לובי 99" והיה בין השאר ראש המטה של שלי יחימוביץ' כשכיהנה כיו"ר האופוזיציה. זכי הקים את "החזית להגנת הדמוקרטיה", מילא תפקיד ניהולי בהסתדרות הציונית וכיום משמש כיו"ר מרכז הרצל. כאשר שפורר פוטרת אותם בתור "עסקנים", מה שהיא בעצם טוענת במובלע הוא שבפוליטיקה – לפחות בזו של השמאל – אין מקום לפוליטיקאים.
אלא שההיסטוריה מוכיחה את ההפך. התנועה הציונית הפכה מחזון למציאות הודות לפעילות "עסקנית" אינטנסיבית של הרצל. זו כללה מאמץ לגיוס הון פרטי מהברון הירש והרוטשילדים, מגבית כספים לרכישת קרקעות בארץ ישראל ולפיתוחה, עידוד וארגון עלייה וכינון חברה חדשה. כל אלו הצריכו הקמת מערך ארגוני ענף ועתיר בירוקרטיה, פרגמטיזם ויכולות ארגון וביצוע.
בעשורים שלאחר מכן הקימה תנועת העבודה מארג מסועף של גופים ומוסדות שהניחו את התשתית למדינה שבדרך. ברל כצנלסון, ממנהיגיה הבולטים, מילא תפקידי מפתח בהקמת רבים מהם – מ"סולל בונה", הסתדרות העובדים ובנק הפועלים, דרך קופת חולים כללית ועד היומון "דבר", שהיה לעורכו הראשי. אילו אישים כמוהו או כמו חברו הקרוב בן-גוריון היו נרתעים מביסוס כוח פוליטי ומהפעלתו, ספק אם מדינת ישראל הייתה קמה.
מאז תנועת העבודה איבדה חלק ניכר מתשתיתה המוסדית והרעיונית. בשנים האחרונות הימין הוא זה שהשכיל להקים רשת הדוקה של ארגוני חברה אזרחית (כמו "ישראל שלי" ו"אם תרצו"), מכוני מחקר ("מרכז שלם" ו"קהלת") וכלי תקשורת ("ישראל היום", "מידה" ו"ערוץ 14") כדי לבסס את מעמדו ההגמוני בציבוריות הישראלית. אלו מקבלים מימון מסיבי מבעלי הון כשלדון אדלסון ומקרן תקווה האמריקאית הימנית-שמרנית.
והשמאל? הוא אמור, כנראה, לפחות לפי שפורר, להתמודד בזירה הציבורית-פוליטית בידיים קשורות. במקום לברך על כך שפלטפורמת השידורים האינטרנטיים "דמוקרטTV" מבית "דרכנו" מאזנת ולו במקצת את שידורי הימין ומקדמת תפיסות של צדק חברתי ודמוקרטיה, שפורר מתרעמת על כך שכדי לממנה פינק קיבל תרומות מבעלי הון – כאילו ניתן לקיים בימינו חברה אזרחית ללא כסף פרטי. במקום לשמוח על האיזון החשוב שבמינוי אנשי שמאל לתפקידי ניהול בארגונים ציוניים, היא מציגה את עצם החתירה לכוח ואת העבודה השיטתית בתוך מוסדות מורכבים כפסולות מוסרית. ובמקום להכיר בחשיבות של אנשי ארגון וביצוע לכל מפלגה פוליטית, היא רואה בעצם ניסיונם וכישוריהם טעם לפגם. המאבק הפוליטי צריך לדידה להתנהל ברשתות, לא במוסדות.
שפורר אינה היחידה המבכרת קיבעון אופוזיציוני ותחושת קתרזיס מוסרית על פני השפעה על המציאות. דחיקתם או פרישתם של חלק ניכר משרי העבודה ומרצ מהרשימות של מפלגותיהם לקראת הבחירות הקרובות, אחרי קדנציות בסך הכול טובות במהלכן הם השפיעו על חייהם של אזרחי ישראל עשרות מונים יותר מאשר בשנות האופוזיציה הארוכות, מסמנות אף הן מגמה בעייתית של סלידה של מעגל הפעילים, הצייצנים והעיתונאים המזוהים עם השמאל מפשרות ומכוח והענשתם של פוליטיקאים שבחרו להפשיל שרוולים ו'להתלכלך' בבוץ העשייה הממשלתית.
ניר רייזלר | צילום: אניטה רייזלר
אל מול המגמה הזאת של "פוליטיקה ללא פוליטיקה" יש לומר בחדות – הדרך לשיקום מחנה השמאל ולהשפעה על דמותה של ישראל כמדינת רווחה יהודית ודמוקרטית, עוברת בהכרח בבניית כוח – בניית מוסדות אזרחיים חזקים ומתוקצבים, כניסה למערכות השפעה בשלטון המקומי ובשירות הציבורי, ושיקום המפלגות. ובניית כוח לעולם כרוכה במה ששפורר מכנה "עסקנות", שאינה אלא פוליטיקה. התכחשות לכך אינה מבטאת עליונות מוסרית, אלא רק מהווה בריחה מלקיחת אחריות על דמותה ועתידה של החברה הישראלית.
הכותב הוא עורך המרכז הרעיוני בקרן ברל כצנלסון ודוקטורנט באוניברסיטה העברית בירושלים. ערך את מצעי מפלגת העבודה לכנסת ה-19 וה-21 והיה ממקימי עמותת שבעים פנים לציונות ועורך אשמורת שלישית – כתב עת ציוני עכשווי.
