רגע לפני סיומו של הקיץ תחזה העיר באזל שבשווייץ במאורע מיוחד במינו. בתחילת השבוע הבא יגיעו אליה צירים מרחבי העולם היהודי וישחזרו, ביוזמתה של ההסתדרות הציונית העולמית, את המעמד המכונן של כינוס הקונגרס הציוני הראשון.
"מאוד־מאוד הייתי רוצה לראות את ההופעה של הרצל בקונגרס הראשון", מספר בשיחה עם "ישראל השבוע" משה לונה, מחבר הרומן החדש "המסע המשולש" (הוצאת כנרת, זמורה), שנסב סביב האירועים ההיסטוריים שהתרחשו בבאזל לפני 125 שנה בדיוק. "לפעמים אני מצטער שבתקופות חייו לא היו עדיין המצאות כמו סרטונים או פייסבוק. הייתי רוצה לשמוע אותו. בין מייסדי הציונות היו אנשים חכמים וטובים, אבל לא היה עוד אחד כמו הרצל. הוא ניחן במעוף ייחודי. רק מישהו בעל מבנה מחשבה כמו שלו היה מסוגל להוביל אנשי מעש ואנשי רוח כאחד".
ספרו של לונה נכתב בחיבה כמחווה לאדם שעמד בסוף אוגוסט 1897 במרכז אולם הקונצרטים של בית הקזינו בבאזל והתווה את הדרך שהובילה למדינת ישראל. "דמותו של הרצל יוצאת דופן בהיסטוריה היהודית והעולמית", מדגיש הסופר. "בכל אחד יש משהו ממנו, כי בכל אחד מאיתנו שוכנים חוסר השקט והשאיפה לעשות משהו נכון וטוב, רק שאצל הרצל זה היה במנות גדושות, עד כדי כך שניתן היה לחשוב שהוא לא ממש מחובר למציאות. האיש ידע שחזונו לא קל לעיכול. לא במקרה כתב: אם תרצו - זאת תהיה למציאות, ואם לא - החלום יישאר כסתם אגדה".
"אני איש היי־טק ולא היסטוריון, והרעיון הראשוני היה לכתוב ספר הרפתקה מפעם", מודה לונה. "עם זאת, מי שיקרא אותו לעומק יבחין ברבדים אחרים, שחורגים מכללי הז'אנר של הרפתקה ומתח. השתדלתי להביא לקדמת הבמה את התחושות של האדם שחולל מפנה כה משמעותי בחיי עם ישראל. השתדלתי להציב את הרצל האדם במרכז וכיוונתי לעסוק בתקפותם של נראטיבים".
שחרור ופריצת אופקים
ד"ר תאודור הרצל הופך אצל לונה לד"ר הנדריק זליג באומן, מחליף את מקצועו מעיתונות לפסיכיאטריה ולנוירולוגיה ומעביר את משכנו מווינה אל המבורג, אבל בעיקרו של דבר הגיבור הראשי של "המסע המשולש" נשאר כפי שכולנו מכירים אותו מספרי ההיסטוריה - יהודי משכיל ממרכז אירופה, בעל רקע מתבולל קמעה ונפש מיוסרת עד מאוד, אשר מוצא את ייעודו ברעיון העתיד לשנות את גורל העם היהודי ולגאול אותו מאלפיים שנות נדודים.
"עם כל השינויים ששלהי המאה ה־19 מביאים עימם, המהפכה הציונית בלתי נתפסת. אנחנו חיים על אתוסים ועל נראטיבים, וניסיתי לחפור קצת מעבר אליהם, כדי להבין את הכוחות הפנימיים שיכלו להניע את גיבורי המחזה הציוני"
"תמיד קיננה בי סקרנות גדולה ביחס לתקופה הזאת, סוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20", מסביר לונה. "בתקופה הזאת חלו שינויים מרחיקי לכת מכל הבחינות, ובוודאי מן הבחינה הטכנולוגית. העולם חזה לראשונה ברדיו ובטלפון, אבל בנוסף השינויים חלחלו לכל תחומי החיים, לפחות ככל שמדובר בערים באירופה. בד בבד, חלו תהליכים של חילון ומעבר לתפיסות מודרניות. נוצרה תחושה של שחרור ושל פריצת אופקים, ומעין ציפייה שהנה־הנה פריצות הדרך בחומר יתורגמו לעניינים שבין אדם לאדם ולהסדרים חברתיים טובים".
זו היתה קרקע פורייה להופעת הרעיון של הציונות המדינית, הלא כן?
"בוודאי. תהיתי רבות איך כל הסיפור הציוני התחיל. הרי עם כל השינויים ששלהי המאה ה־19 מביאים עימם, זאת בכל זאת מהפכה בלתי נתפסת. אנחנו חיים היום על אתוסים ועל נראטיבים, ואני ניסיתי לחפור קצת מעבר אליהם, כדי להבין את הכוחות הפנימיים שיכלו להניע את הדמויות העיקריות במחזה הציוני.
"אני משתמש במילה 'יכלו', משום שבניתי סיפור עלילתי פרי דמיוני, או ליתר דיוק שלושה סיפורים מצטלבים: שלושה מסעות בלתי רגילים - המסע של בן דמותו של הרצל לבאזל, המסע של בני העלייה הראשונה לארץ ישראל, והמסע של בן דמותו של גיבורו של הרצל עצמו מספרו 'אלטנוילנד' לאמריקה. האירועים ב'מסע המשולש' מתכתבים עם התרחשויות היסטוריות אמיתיות, אלא שהמסע שלי מתחקה אחרי מניעי הגיבורים, הפסיכולוגיים והאישיים, שלפעמים גם הם עצמם לא היו מודעים אליהם. מאחורי כל נראטיב עומד אדם, ואת זה רציתי להראות".
אפשר לפצח ולהבין את המניעים של מי שפעלו לפני 125 שנה מנקודת ראות עכשווית?
"אמנם ברבות השנים הטכנולוגיה השתנתה, התקשורת הבין־אישית השתנתה ודרכי ההתנהלות האנושית השתנו, אולם אני סבור שטבע האדם נשאר טבע האדם. בכולנו, נוסף על השקפות ועל אמונות, יש טיפה של אנוכיות, טיפה של חמדנות - לכל אחד ברמות שונות, כמובן. על המניעים האלה, שצומחים מתוך נפשו של אדם, לא תקרא בדרך כלל בספרי ההיסטוריה. מן החומר הזה לא בונים מדינה, אף על פי שבלעדיהם חוזיה ומייסדיה אולי כלל לא היו נרתמים ומתמסרים לחזון, שנראה בלתי אפשרי למימוש, ותחילה אפילו להגדרה ברורה.
"כאדם ביישן ונחבא אל הכלים, אני מתפעל מיכולות המנהיגות וכושר ההובלה של הרצל. לעמוד באולם מול אלף אנשים נכבדים ולהוליך אותם בנתיב בראשיתי אל הלא נודע... בתור מי שתמיד התקשה להציג עבודה מול כמה עשרות שומעים בימי האוניברסיטה, אני ממש מעריץ את תכונת האופי הזאת".
אתה שותף לדעה שהרצל, תוצר טיפוסי של יהדות מרכז אירופה, יכול היה לייצר את מה שבני עמו ממזרח אירופה וממערבה לא יכלו?
"יכול להיות. צריך לזכור שבמערב אירופה, בעקבות האמנציפציה, היהודים כבר זכו במרבית הזכויות והחלו לנוע בכיוון של השתלבות בחברת הרוב וההתבוללות, ואילו באימפריה הרוסית, שבה התגוררו מרבית יהודי אירופה, היהודים היו שקועים בעוני, ייאוש וסכנות של 'תחום המושב'. הרצל, לעומתם, הוא תוצר של מרכז אירופה, מקום שבו המגמות היהודיות נפגשו עם שיאי הקדמה הטכנולוגית של הימים ההם".
קריצה למאה ה־21
באומן־הרצל בספרו של לונה הוא דמות מורכבת ומרובת סתירות. אתאיסט שאינו יכול להסביר את העולם בלי אל, נע בין נאומים מליציים ומלאי פאתוס לבין מחשבות אובדניות, מסור לרעיון עד כפייתיות, בטוח בצדקתו ומשוכנע שכוח עליון בחר בו לתפקיד ההיסטורי - ועם זאת חרד עד פראנויה שהכשלון שלו בוא יבוא.
"מי שירצה למצוא במנהיג בעל שיעור קומה דאז קווים מקבילים לפוליטיקאים בני ימינו, מוזמן לעשות זאת - על אחריותו בלבד", מתלוצץ לונה ונזכר שתוך כדי הכתיבה חשב לא פעם על מדינאים ועל מה שמניע אותם, במנותק מן הדחף האידיאולוגי שמפעם בהם או נעדר מהם. "הקדשת עצמך לפעילות ציבורית משמעה מלחמה מתמדת, שלא לדבר על החשיפה, והיא תמיד אכזרית".
"שני הגיבורים מגיעים לברוקלין ומוצאים שם עולם יהודי, על שלל בתי הכנסת ובתי התמחוי שלו, על חיי הקהילה העשירים והפורחים, ושואלים מדוע כבר לא להקים שם מדינה יהודית. קבצן יהודי מחזיר אותם למציאות"
יש להניח שעיסוקו של ד"ר באומן בפסיכיאטריה ניתן לו על ידי המחבר מתוך סרקזם - כך הוא לא מתקשה לעלות על סימנים גופניים שמעידים על הפאניקה, "אך למרות ניסיונו הנרחב ועל אף שנות הוותק הרבות שצבר בעבודה עם מטופלים חרדתיים, חש כי הוא עומד חסר אונים אל מול אותם תסמינים מוכרים", אומר לונה.
הסרקזם הופך להומור, כאשר לונה קורץ לקורא ו"שותל" בעלילה, כבדרך אגב, פריטים שידברו דווקא אל בני זמננו. כך, למשל, באומן וגיסו מתעדכנים בחדשות הספורט באופן שגורם קצת לשכוח באיזו שנה מדובר - "כשעייפו מפוליטיקה, החלו לשוחח על הפופולריות הגואה של משחק הספורט הקבוצתי, המכונה כדורגל, הכובש את היבשת, ושוחחו גם על חידוש המשחקים האולימפיים בשנה שעברה באתונה".
"מעבר לשעשוע, הקוריוז הזה מבליט עד כמה חוזה הציונות הקדים את זמנו, לבטח בנושאים של הבנת התקשורת והדימוי", אומר לונה. "הרצל ידע שלתמונות יש כוח שלעיתים עדיף על כוחן של מילים, ועיצב את הקונגרס הראשון במלוא הכישרון במטרה לעשות את הרושם הנכון. הוא פסל את האולם הראשון שנשכר בבאזל, אולם קברט שגרתי, והתעקש על אולם מפואר של בית הקזינו. הוא דרש מהצירים להגיע בחליפות טוקסידו ולענוב עניבות פרפר לבנות, כדי שהתמונות שייצאו משם יעוררו הדים בכל הקהילות היהודיות בעולם.
"בהמשך, בעת הביקור בארץ ישראל, הוא ביים את התמונה המפורסמת של המפגש עם קיסר גרמניה, ומשזו לא הצליחה, יזם את עריכתה כפוטומונטאז'. במידה מסוימת, הדבר נבע מהיותו עיתונאי ומחזאי שבקיא באפקט התיאטרלי. כך או אחרת, הוא העריך נכון את ההזדמנויות של הצילום ואת הכוח של המדיה, בשעה שהאחרים עוד היו שקועים בעולם של איגרות ומברקים.
"מעניין, לדוגמה, להשוות את התצלומים של הרצל ושל א.ד. גורדון: הרצל ניצב כמשקיף אל האופק, מעורר תחושה של חזון והבטחה, שחייבים ללכת בעקבותיה; לעומת זאת, גורדון עומד באמצע השדה עם מעדר בידיו ומעורר תחושה של תקיעות. ההשוואה מפגישה את העתיד עם העבר ומדגימה כמה חשובה היתה הגישה של הרצל וכמה נועז היה חזונו. אתה קורא את 'אלטנוילנד' ומתפעם נוכח האומץ ורוחק המבט שלו - תיאורי הטלפונים והרכבות במדינה היהודית העתידית כאילו נלקחו מעולמנו העכשווי.
"מנגד, הקשר הבעייתי של הרצל עם בני משפחתו, האישה והילדים מדהים לשלילה. הרצל באמת השקיע את כל כולו בעשייה הציבורית, ולקרובים לא נשאר, וקשה להתחמק מן התהייה כיצד שני ההיבטים המנוגדים האלה דרים בנפשו של אדם אחד".
אוגנדה בניו יורק
תהייה נוספת מביאה את לונה לבחון את מפעלם של אנשי העלייה הראשונה, שדרכם מצטלבת בזאת של ד"ר באומן כבר בנסיעתם המשותפת והמשונה משהו לבאזל. בני הזוג ליטבק, האיכר ואשתו מארינקה, מתמודדים עם תלאות החיים בארץ ישראל ועם קהות החושים של פקידי הברון. הם מבקעים סלעים, מסקלים אבנים ועוקרים צמחיית פרא, כדי להכשיר חלקת אדמה נטולת חיים שזה עתה נרכשה מהערבים לנטיעת גפנים, אבל בסתר ליבם חולמים לא רק על "חידוש ימינו כקדם".
"הרצל עיצב את הקונגרס הראשון במלוא הכישרון במטרה לעשות את הרושם הנכון. הוא דרש להגיע בחליפות טוקסידו ולענוב עניבות פרפר לבנות, כדי שהתמונות שייצאו משם יעוררו הדים בכל הקהילות היהודיות בעולם"
הבעל עובד בשדה, אבל כל מה שהוא רוצה שאשתו תמצא בו עניין מחודש. ובאשר לאישה - "בינה לבין עצמה הודתה מארינקה כי יותר משעניינוה יקביו של הברון, עוררו את עניינה שמלותיו האלגנטיות של המעצב הלבנוני הנודע מישל עזיז, אשר הביא את מיטב חידושי האופנה מסלוני היוקרה שבביירות היישר אל חנויות ההלבשה לנשים שביפו".
אחר כך מגיע הדור הבא של החלוצים, סשה וגולדה, חדורי רעיונות של שוויון, שותפות ותיקון עולם ומלאי תקווה לבנות אוטופיה, אבל הרעיונות האלה מפנים את מקומם להצעה מפוכחת להקים מפעל קפיטליסטי בכיכר הירדן. "גם אנשים שחושבים כי הכסף אינו חשוב, מתחילים לחשוב אחרת מכורח הנסיבות", מציין לונה.
החולשות האנושיות הקטנות אינן מפחיתות כמובן מן ההערכה שהסופר רוחש למי שחרף הקשיים והמכשולים הניחו את היסודות למדינה היהודית, שם בבאזל וכאן במושבות הראשונות. והקשיים לא חסרו. די בתיאור המשעשע של הניסיונות מצד מר ליטבק, "איכר עיקש ורגיש לכבודו", להכניס אל שגרת החקלאות פלא טכנולוגי מתקדם בדמות מחרשת קיטור חדישה, כדי להתמלא בחמלה כלפיו.
המחרשה סירבה לעבוד עד ששבקה חיים, ואם לא די בכך, החלום של מר ליטבק לראות את גפני המלבק מבשילים ומניבים את הפרי שבק חיים יחד עימה. אין ספור ימים ולילות של מאמצים עילאיים וגיוס כל כוחות הנפש התמוססו לנגד עיני האיכר וירדו לטמיון. בל ישכיח זאת מראה הווילות אדומות הגגות במושבות הראשונות של פעם, שהרי בדיוק כך, בדם, יזע ודמעות, ניטעו היסודות של ישראל.
חלקו השלישי של הספר מלווה את ד"ר פרידריך לאווענבערג ואת מקסימיליאן קאניגסהוף, "בן למשפחת אצולה רמת מעלה משושלת הבסבורג", שנוסעים ביחד לארה"ב. השמות האלה נשמעים לכם מוכרים? לונה "שאל" את שני הגיבורים מ"אלטנוילנד" (קאניגסהוף הוא הוורסיה הגרמנית של קינגסקורט המקורי של הרצל), אולם שיגר את מסעם ליעד שונה, המדינה היהודית האלטרנטיבית מעבר לאוקיינוס.
"האוגנדה שלהם נמצאת בניו יורק", מפרט לונה. "הם מגיעים לברוקלין ומוצאים שם עולם יהודי, על שלל בתי הכנסת ובתי התמחוי, על חיי הקהילה העשירים והפורחים, ושואלים מדוע כבר לא להקים שם מדינה יהודית. לאווענבערג פוגש קבצן יהודי, שמחזיר אותו למציאות ואומר לו 'לא, לא, לא!', את הבית הלאומי אפשר וצריך להקים רק במולדת ההיסטורית, רק בארץ ישראל - וכך בדיוק היה, בספר שלי, ובמציאות".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו