הכותב הוא איש עסקים, שותף־מנהל בקרן הון הסיכון אלף

"לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ. לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ"

פרשת כִּי תֵצֵא, השישית בספר דברים, כינתה הלוואות בריבית כ"נֶשֶׁךְ" וצבעה אותן באור שלילי: "לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ נֶשֶׁךְ כֶּסֶף נֶשֶׁךְ אֹכֶל נֶשֶׁךְ כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ. לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ, לְמַעַן יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ, עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ" (דברים כ"ג, כ'־כ"א).

במקביל, ההיתר "לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ" זכה לביקורת מצד החברה בתוכה ישבו היהודים במשך אלפיים שנות גלות. רבי יצחק בן יהודה אברבנאל, שהיה שר האוצר בפורטוגל במאה ה־15, העיד שכמרים הציגו את ההיתר להלוות בריבית לנוכרי כפגם ביהדות: "והנה חכמי האומות אמרו שתורתינו בלתי שלמה יען לא תצווה על טהרת הלב ושלמותו במצות כראוי… והוא עוון פלילי".

בהתמודדות עימם, אברבנאל הציע שההיתר להלוות לנוכרי יתייחס רק לשבעת העמים שישבו בארץ, ושישראל נדרשו לגרשם ביציאתם ממצרים. שאר הגויים, צאצאי אדום וישמעאל, נכללים תחת 'אחיך', ולהם אסור להלוות בריבית.

לחילופין, הציע האברבנאל, אין כל בעיה להלוות בריבית: "כי הנשך מצד עצמו איננו דבר בלתי־ראוי כי האנשים… ראוי שירוויחו". רק כלפי יהודים התורה ציוותה: "ייחס הקב"ה את העניין הזה במדרגת חסד שיעשה עם אחיו כשילווהו מבלי ריווח".

​ גם הרש"ר הירש, מגדולי רבני גרמניה במאה ה־19, סבר שאין כל בעיה בגביית ריבית והאיסור נוגע רק להכרה הדתית: "ריבית לפי השער המקובל איננה נחשבת עוול שנוגד את רעיון הצדק. איסור ריבית… נועד להביא להכרה בכך שה' הוא האדון על כל הרכוש היהודי... איסור ריבית אינו שייך לתחום הכללי של המשפט".

להסליל את ההון

להבנתי, בשונה מהניסוח השגור בתורה - "מעשה", "מעשה א־להים" או "מעשה ידך" - הביטוי הייחודי "מִשְׁלַח", שמופיע רק שש פעמים במקרא, כולל הפסוק בפרשתינו, מכוון לגישה פיננסית־שותפית אחרת. הריבית כעיקרון לגיטימית.

למרות זאת, התורה אסרה את הריבית ומיתגה אותה כ'נשך' כדי להסליל את ההון שמחפש תשואה להשקעות באקוויטי והקמת שותפויות. הברכה ב"מִשְׁלַח יָדֶךָ" - במקצוע שתבחר - לא מתייחסת לתוצרת המופקת אלא להצלחה מקצועית שמתפתחת כשמתחברים לעסקים מגוונים.

בטור לפני שבועיים הסברתי שהדרישה ל'שמיטת כספים' במגזר העסקי נועדה להסללה דומה של ההון מהלוואות - להשקעות ושותפויות. גם שם נאמר ניסוח דומה: "כִּי בִּגְלַל הַדָּבָר הַזֶּה יְבָרֶכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ בְּכָל מַעֲשֶׂךָ וּבְכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ". שותפויות ברווחים ובסיכונים הן קריטיות לסינכרון אינטרסים, ושיפור היכולות במשק.

והנוכרי? לפי הפסוק: "וְהַנׇּכְרִי אֲשֶׁר יָבֹא מֵאֶרֶץ רְחוֹקָה" (דברים כ"ט, כ"א) מתברר שהוא איננו אזרח מקומי אלא מישהו ממקום אחר. התורה מלמדת שברמה האסטרטגית־כלכלית יש ליצור בריתות בינלאומיות ולסייע למדינות אחרות לצמוח כלכלית.

ועדיין, בסיס האמון מול הנוכרי שונה מהאמון הפנימי השורר במערכת הסולידרית שלנו. מכלול השיקולים מורה שנכון להלוות בריבית לנוכרי המרוחק, ולקבל תמורה הולמת על הסיכון.

הדיסוננס של יהודי הגולה

גישה כלכלית זו נכונה עבור עם בארצו. אבל עבור יהודים בגולה מדובר בדיסוננס. מצד אחד הם היו בני התרבות של המדינות בהן חיו. לכן היו אמורים להלוות ללא ריבית אפילו לנוכרי - שאיננו נוכרי במצבם בגלות. מצד שני, היהודים סומנו כזרים ונאסר עליהם לקחת חלק בפעילות הכלכלית, מה שחסם את ההסללה של התורה לאפיקי ההשקעות. הדיסוננס יצר את דמותו הדמונית של היהודי.

הרצל, שלפני שבוע צוינו 125 שנים לקונגרס הציוני הראשון שיזם, העלה שני פתרונות: התבוללות מוחלטת, כפי שסבר בתחילה, או הקמת מדינה יהודית שתהיה לה כלכלה משלה - "עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ".