שוב ושוב נשמעים הקולות הקוראים – בעיצומה של 'המהפכה המשפטית' שאינה אלא מהפכה משטרית, "להשאיר את הצבא מחוץ לפוליטיקה". בהתאם לכך נקראים אנשי המילואים (מכל היחידות והתפקידים) להימנע מאי התייצבות למילואים.
הדרישה להשאיר את הצבא בכל מחיר מחוץ לפוליטיקה אינה ערך דמוקרטי. זרועות הביטחון במדינה דמוקרטית אינן אמורות לציית באופן עיוור לכל ממשלה נבחרת, רק משום שהיא נבחרת. דרישה כזאת אינה ערך דמוקרטי, אלא ערך פשיסטי.
אי אפשר שלא יהיה לאנשי זרועות הביטחון במדינה דמוקרטית עניין בדמותה של המדינה שהם מגינים עליה. המחלוקת הפוליטית מתנהלת במשטר דמוקרטי בתוך גבולות מסוימים, אך בתוך גבולות המהווים מסגרת לקיום משותף. בישראל הם כבר רחבים מאוד, כמעט רחבים מדי.
זרועות הביטחון צריכות להיות מעורבות במאבק על דמות המדינה, ולמעשה הן מעורבות בו בצורות שונות, ומעורבותן זו צריכה לבוא לעתים לביטוי בקביעת גבולות ציותן לממשלה נבחרת ולרוב פרלמנטרי, כאשר הללו סוטים מהנורמות הדמוקרטיות.
קריאתם של אישים בכירים מהקואליציה ומהאופוזיציה, ושל מפקדים גבוהים בעבר ובהווה (אף של הרמטכ"ל), שכוונותיהם טובות אמנם, להשאיר את הצבא מחוץ לפוליטיקה, היא בעצמה לא דמוקרטית. כאילו אמרו: "אנחנו ואתם לא אמורים לתת את דעתנו על דמות החברה והמדינה הנבנות כאן. עלינו להגן על כל מגמה בתוכנו, גם בלתי דמוקרטית".
נראה ששני הצדדים נוטים להתעלם מדבר מרכזי, שהוא תשתיתה של חברה דמוקרטית: המינהל, ובראש וראשונה המינהל הצבאי-ביטחוני, הכולל גם את המשטרה, רשאי ואף צריך להגן על הדמוקרטיה, כלומר על החברה הישראלית החופשית, לא רק מפני אויבים חיצוניים ופשיעה ברחבי הארץ, אלא גם מפני ממשלה, שנבחרה אמנם כדין אבל בוחרת להתנקש בדמוקרטיה. זוהי הגנה על הדמוקרטיה מבית.
יתרה מכך, הוא חייב לעשות זאת, למרות שאינו רשות נבחרת. במובן זה אין המינהל הצבאי-ביטחוני, נבדל מהרשות השופטת, שאינה רשות נבחרת. על שניהם לעשות זאת בשום שכל. עליהם לזכור, שתפקידם להיות מגדלורים ערכיים בעת אפלה (כיצד מבטיחים שהשופטים העליונים יהיו במידה רבה כאלה – זהו אכן עניין לדיון מעמיק ולרפורמה).
אין משטר דמוקרטי המשאיר הכול בידי הרשות המחוקקת או הרשות המבצעת רק משום שנבחרו בהכרעת רוב. ולא רק הרשות השופטת יכולה בנסיבות מסוימות להתייצב נגד שתי רשויות אלו, למרות שאינה נבחרת.
במשטר דמוקרטי נדרש היחיד ונדרשים גופים ביטחוניים-צבאיים להתייצב לעתים מול ממשלה ורוב פרלמנטרי, שתוכניותיהם המשטריות והפוליטיות מסכנות את המדינה כולה, ובהקשר שלנו – את המפעל הציוני כולו. וסיכון המפעל הציוני אינו רק הרפתקנות מדינית או צבאית למען אינטרסים שאינם אינטרסים משותפים, אלא גם ביטול להלכה ולמעשה של אופייה הדמוקרטי של המדינה.
ולא רק השתלטות הקואליציה על מינוי שופטים היא פגיעה בדמוקרטיה; גם פגיעה בזכויות נשים ולהט"בים או בזכות הגמלאים להקלות במס הכנסה היא התנקשות בדמוקרטיה. אין זרועות המינהל הצבאי-ביטחוני יכולות להפעיל כוח נגד ממשלה ורוב פרלמנטרי המתנקשים בדמוקרטיה, משום שאז תהיה זו מלחמת אזרחים, שתהא ממילא קץ המפעל הציוני. וכבר היו בתולדות עם ישראל מלחמות אזרחים.
אי הופעת אנשים לשירות מילואים עלולה להביא להרס מערכת הביטחון. עם כל הלגיטימיות שלה, נכון בשלב זה להשתמש בה כ"שביתת
אזהרה". ולא היה בה צורך, אילו מילאו ראשי זרועות הביטחון את תפקידם כמגיני המשטר הדמוקרטי לצד השופטים. הדבר שיש אפוא לעשות הוא התייצבות מסוימת, שאציינה בהמשך, של ראשי זרועות הביטחון נגד הממשלה.
יש לחזור ולהדגיש: אחד ממאפייני הדמוקרטיה הוא הזכות לעשיית שינויים מסוימים בלבד, בלתי-רדיקליים, שהיא מתירה לצד המנצח. שינוי רדיקלי אפשרי רק על בסיס הסכמה רחבה, למשל על בסיס משאל עם. משטר דמוקרטי אינו היתר לרוב פרלמנטרי ולממשלה נבחרת לעשות ככל העולה על רוחם, הן בשידוד מערכות פנימי והן ביחס לפעולות כלפי יריבים מחוץ.
אין הממשלה רשאית, לדוגמה, להורות לזרועות הביטחון ולמשטרה, בגלוי או במרומז, להתנער מערך טוהר הנשק, בפעולות צבאיות ובמלחמות ובפעולות משטרתיות. אנו יכולים להיחלץ מהמשבר הגדול, שאליו נקלעה הדמוקרטיה הישראלית, אם אנשי הצבא הבכירים יעשו את המוטל עליהם וייצאו להגן על הדמוקרטיה מפני ממשלה וכנסת שקמו עליה.
אין הם צריכים להתפטר מתפקידיהם ו"להניח את המפתחות", וזהו אף דבר מסוכן מבחינה מערכתית וביטחונית. אך הנה כמה צעדים שהם יכולים לעשות שנגדירם "מחאת האלופים" למען הדמוקרטיה.
פעולות אלו אמורות להביא לעצירת החקיקה וליצירת הידברות ולשים קץ לאנומליה בשרשרת הפיקוד הממשלתית-צבאית: ראשי זרועות הביטחון יודיעו בפומבי, כי אם בג"ץ יפסול חוקים, ינהגו הם בהתאם לפסיקת בג"ץ. אלוף (מיל') אליעזר שקדי כבר אמר כי זה יהיה הכיוון, אך הדבר צריך להיאמר על ידם באופן מפורש, ובאופן מיידי.
לחילופין יאמרו זאת בבירור, גם אם לא בפומבי, לשרי הקבינט המדיני-ביטחוני ולחברי ועדת החוץ והביטחון של הכנסת. הרמטכ"ל יודיע, שיישמע רק לשר הביטחון כנציגה היחיד של הממשלה (המרות האזרחית העליונה) בנוגע לכל פעולותיו ביו"ש, הן פעולות מבצעיות והן פעולות כלפי אזרחים.
הרמטכ"ל יכול להודיע, בדרך שיבחר, כי לא ישתתף בטקס המרכזי של פתיחת אירועי יום העצמאות וכי הצבא גם הוא לא ישתתף בו. ראשי הצבא, זרועות הביטחון האחרות והמשטרה יכולים להודיע כי לא יזמינו את ראש הממשלה, השר במשרד הביטחון, סמוטריץ', והשר לביטחון לאומי לטקסי סיום למיניהם (אם יבואו לא יידחו). ראשי זרועות הביטחון יביעו בגלוי, בראיונות בתקשורת, הבנה לכאבם של המפגינים. ועוד רבים צעדי המחאה, שביכולתם של ה"אלופים" לנקוט כדי לתרום את תרומתם להצלת הדמוקרטיה, מבלי לפגוע כלל בביטחון.
במשבר העמוק והמסוכן, שנקלענו אליו, אין הם רשאים להשאיר את המאבק רק לאי-הציות הדמוקרטי (המוגדר שלא כדין "סרבנות") של חייליהם במילואים. החזון הציוני לא היה מעולם הקמת מדינה גרידא, אלא תמיד גם חזון של בניין חברה דמוקרטית המושתתת על יסודות של צדק חברתי.
חזון זה מוצא ביטוי עליון ביצירתו של הרצל "אלטנוילנד", חזון של חברה דמוקרטית למופת המושתתת על יסודות של מדינת רווחה, טיפוח היוזמה היצרנית של אנשים פרטיים וקואופרציות בתעשייה ובחקלאות ובתחומי יצירה אחרים. זוהי המדינה שעליה רוצים להגן אנשי הצבא בסדיר ובמילואים. מדינה שאינה כזאת היא סטייה של הציונות שיש להחזירה לנתיבה. גם המינהל הצבאי-ביטחוני נושא באחריות לכך. הדמוקרטיה הישראלית, כמו כל דמוקרטיה נאורה, יקרה מדי מכדי להשאירה רק בידי הפוליטיקאים.
ד"ר אורי זילברשייד הוא מחברו של הספר "שוויון חברתי? לא בחוקתנו!", על המשפט החוקתי של מדינת ישראל, והוא מלמד פילוסופיה מדינית בבית הספר למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה.